איך היה בחג הקדוש? הצלחנו לשמוח? הצלחנו להיות רגועות ושלוות?… או שעוד פעם נתכנס בתוך עצמנו עם רגשות האשם של – למה אני לא מספיק סבלנית? למה בסוף אני מתעצבנת ללא הכרה?
אנחנו חייבות להיות חברות של עצמנו, בשביל בריאות הנפש… להיות יותר מכילות את ה'שריטות' שלנו… האמת – זה הרצון הטוב שלנו, מה שבסוף יוצא זה לא פשוט, זה מעבר לשליטתנו, אבל הרצון שלנו הוא טוב כל כך… שצריך להבין שהמקומות הנמוכים שאנחנו יורדות אליהם זה חלק מתכנון הבריאה.
זה בשביל לבדוק אותנו שאנחנו לא נופלות לגמרי… אלא קמות ומתחדשות. קמות ומתחילות מחדש לרצות טוב, לעשות טוב. תדעי שגם שאת נופלת בכעס או עצבות זה בסדר, את אנושית. תכלית הבריאה היא שנקום מנפילות. לא שנהיה מושלמות. התורה לא ניתנה למלאכיות… אלא לנו (שאנחנו די קרוב למלאכיות) שעושות כל כך הרבה ותמיד איכשהו מגיעות לייסורי מצפון, במקום לראות את הטוב שיש בנו ואת כל מה שה' נותן לנו.
בנפילות – פשוט לקום, זה מה שה' רוצה, ובשמחה. נייקר כל פעולה שכן עשינו, ולא נייקר את מה שלא הצלחנו.
לא משנה כמה שמיניות באוויר נעשה – ה' יתברך מנהל את העולם. וככל שיותר נרגע – הוא יותר יחזיק את המושכות. ככל שנאמין יותר, ונסמוך עליו, הוא לא יאכזב. הקב"ה הוא אבא שלנו, התגלמות הטוב והמטיב בעולם הזה.
הוא עושה את הכי טוב עבורנו, כל הזמן ללא הפסקה. בלי שנעשה דבר בעבור זה. הלב שלך פועם בקרבך עכשיו, בחסדים גלויים וגמורים – מי אומר לו לפעום? מי נותן כל שניה ושניה פקודה כזו ללב לפעום?
האם שייך לומר שהוא מתעייף מלנהל את העולם? האם הוא שוכח איזשהו פרט? אי פעם? אז למה שישכח עכשיו? זה לא יכול להיות.
התפקיד שלנו זה תמיד לזכור את זה, ולא לשכוח בשום פינה ובשום מצב. גם כשממש ממש קשה, וההסתרה היא כל כך אמיתית, בל נשכח את בורא עולם. לא ניתן לאף אחד ולשום דבר להשכיח מאיתנו אפילו לשנייה את בורא עולם ואת הטוב שסובב אותנו.