בהפסקות בבית הספר תמיד יש רעש גדול. ילדים רצים, צוחקים, משחקים בכדור, ילדים קוראים אחד לשני בקול. אבל בשבילי ההפסקות תמיד היו הזמן הכי שקט ביום. לא בגלל שלא היו סביבי ילדים, אלא בגלל שאף אחד לא קרא לי להצטרף. אני עומד ליד הגדר בקצה החצר ומעמיד פנים שאני מסתכל על משהו רחוק. לפעמים החזקתי ספר רק כדי להיראות עסוק. האמת היא חיכיתי שהצלצול יחזיר את כולם לכיתה. זה לפחות היה בסדר, שם לא היה צריך לבחור קבוצות. הכי פחד היה מהרגע שבו היו עובדים לארגן קבוצות למשחק. שני ילדים עומדים באמצע וקוראים שמות. כל שם שנקרא היה כמו דקירה קטנה בלב שלי. כולם נקראו בסוף, חוץ ממני. אז היו אומרים בחצי צחוק "טוב, תיקחו גם אותו". אני תוספת כאילו. עם הזמן הפסקתי להתקרב למשחקים. אם לא מתקרבים, לא מתאכזבים. ככה שכנעתי את עצמי. אבל בפנים כאב לי מאוד. אני חוזר הביתה ושואל את עצמי מה לא בסדר בי. למה כולם מוצאים מקום ורק אני מרגיש מיותר. יום אחד הגיע לכיתה תלמיד חדש. קראו לו דניאל. הוא עמד בדיוק כמוני. אני מכיר את זה כל כך טוב. באותו הפסקה הוא נשאר בקיר, ואני ליד הגדר. לא יודע, אבל ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא רוצה לשחק איתי במסירות עם הכדור. זה לא היה משחק גדול. רק שני ילדים וכדור אחד. אבל בשבילי זה היה משהו חדש. בפעם הראשונה לא הרגשתי לבד. לאט לאט התחלנו לשחק כל הפסקה. לפעמים הצטרף עוד ילד. אחר כך עוד אחד. פתאום לא עמדתי בצד. אני לא הייתי צריך את זה לבד. שנים אחר כך הבנתי משהו חשוב. אנחנו מחפשים אותנו פנימה. אבל מתוך כמה צעד קטן אחד שלנו, אפילו הפחד, כדי לעשות את הסיפור כולו. אותו ילד חדש לא היה רק חבר. הוא נתן לי מתנה גדולה יותר את האומץ לצאת מהצד ולהאמין שיש לי מקום.
