סיפורו של דוד, נער שהאמין – וניצח
שמי דוד. גדלתי בעיר במרכז, בבית חילוני. לא בית רע – פשוט בלי שבת, בלי תפילה, בלי לדבר על ה'. אבל כבר מגיל צעיר היה בי משהו שחיפש. לא ידעתי להסביר את זה – רק הרגשתי שמשהו חסר לי.
יום אחד בדרך חזרה הביתה מהלימודים, ראיתי כמה נערים עם כיפות מחלקים עלונים.
אחד מהם חייך אליי. סתם חיוך – אבל זה הספיק. לקחתי עלון,שמתי בכיס, שיהיה, כמו שאומרים, בבית קראתי ו… משהו שם הדליק אצלי אור קטן.
התחלתי ללכת לשיעור תורני שהיה בשכונה ליד, ההרגשה שם הייתה עילאית. אין אפשרות לתאר מה הרגשתי, פשוט אור של אושר, תענוג אין סופי, אחר כך התארחתי בשבת אצל משפחה תורנית.שם – קיבלתי החלטה ששינתה הכול: לעזוב הכול, לעבור לישיבה לבני נוער מתקרבים. אך המשפחה שלי לא קיבלה את זה. "מה אתה מחפש שם? "אמרו לי, מה עובר עליך? גם החברים שלי הקרובים כבר התרחקו.
הרגשתי בודד, לבד בעולם, גם בישיבה עצמה לא היה קל. לא הבנתי מילה בגמרא, לא הכרתי מושגים, לא ידעתי איך להחזיק סידור. באחד הלילות, ישבתי על המיטה בחדר שלי חושב, לעצמי.
"אולי עשיתי טעות. אולי אני לא שייך לכאן"
למחרת בסוף השיעור בישיבה, כשכל הבחורים התחילו להתפזר לחדרים, נשארתי בחדר השיעורים לבד. לפתע ניגש אליי אברך צעיר שלמד בישיבה בשעות הערב. הוא התיישב לידי ואמר בשקט: "אני רואה אותך יושב כל הזמן בצד. אתה מזכיר לי אותי כשהתחלתי. אל תפחד מהחושך – הוא יוביל אותך לאור." לא עניתי לו. אבל המילים האלו פתחו לי סדק בלב.
למחרת הוא שוב הגיע. ישבנו יחד. הוא לימד אותי בסבלנות, בלי לחץ. לאט לאט – התחלתי להבין. להתחבר. התחלתי להתפלל באמת. ללמוד, גם כשקשה. לפעמים, כשהיה נדמה לי שאני נופל – פשוט יצאתי החוצה ולחשתי:
"ה', רק תן לי סיבה לא לוותר, לא להתייאש".
הוא נתן. כיום אני אברך, נשוי, לומד תורה, חי עם משמעות, אבל אני זוכר כל רגע מהדרך. כשאני פוגש נערים שמתלבטים, אני אומר להם תמיד:
"אני לא באתי מישיבה. לא גדלתי עם זה.
אבל כשהלב מחפש – והאדם לא מוותר על עצמו – הקב"ה פותח שערים.
תאמין בו. ותאמין בעצמך."