יעקב, איש עסקים מצליח, מתגורר באזור המרכז, אב למשפחה בת 7 נפשות, מנהל אורח חיים תורני, ובעקביות עיקשת אינו מפספס אפילו יום אחד את השיעור הקבוע "בדף היומי", ולא זו בלבד, אלא שבסוף היום יושב לבדו, וחוזר על כל הדף מתחילתו ועד סופו, וכך כבר זכה לסיים את כל הש"ס.
יום אחד קרה שהיה צריך לנסוע לאיזור הצפון מהבוקר עד הערב לפגישה קריטית וחשובה, ולא היה ניתן לבטלה או לדחותה, והיה חייב לוותר על השיעור הקבוע של הדף היומי, ולאחר התייעצות עם רבו, החליט שייקח את ההקלטה של הדף הנלמד באותו היום מהארכיון, וישמע אותו בדרך לפגישה בצפון, ולאחר מכן בדרך חזרה לביתו ישמע שוב פעם את השיעור בְּתוֹר חזרה, וכך יֵצֵא ידי חובת הלימוד היומי הקבוע שלו.
יעקב עלה על הרכב, ניתק את הפלאפון. התניע את הרכב, הדליק את מערכת הַשֵּׁמַע, וקולו הצלול של מגיד השיעור נשמע היטב ברכב, וכך נוסע לצפון בשלוות עולמים בנחת ובשמחה, עד שבאחד הכבישים המובילים לצפון, נתקל הוא במשאית ארוכה שמנה ומעצבנת שנוסעת באיטיות נוראה באמצע הנתיב, ומעכבת את כל התנועה. יעקב ניסה פעם ופעמים לעקוף, אך לא העז לעקוף בתנאי כביש מסוכנים שכאלה, ופתאום ברגע של שבירת הכלים, החליט שהוא מבצע את העקיפה ויהי מה, יעקב יוצא לעקיפה, ופתאום הוא שומע קול יללה של סירנה משטרתית. ובאינסטינקט יוצא דופן שבר את ההגה ימינה, בחזרה לנתיב נסיעתו, וכעבור כמה שניות גילה שחייו ניצלו בנס! משאית סמיטריילר שַעָטָה בנתיב הנגדי במהירות שהיה בה כדי לקפח את חייו באם היה מבצע את העקיפה המסוכנת חלילה! מיד הודה יעקב לבורא עולם על נס ההצלה, אך חיפש במראה את השוטר שהיה השליח הטוב להניא אותו מהעקיפה האומללה, ובאופן מפתיע לא מצא שום זכר לרכב משטרה, אמבולנס, או מכבי אש, ואמר בליבו בטח זוהי "בת קול" שהצילה אותי מתאונה קשה.
וכשהגיע לפגישה סיפר בהתפעלות ובהתלהבות את הנס הגדול והפלאי שנעשה לו בדרך.
לאחר יום ארוך עמוס בפגישות מותחות ומתישות, נכנס יעקב לרכב, והדליק שוב את ההקלטה של השיעור כדי לשנן את מה ששמע בבוקר, והנה באמצע הדרך נדהם יעקב לגלות דבר מרגש מדהים ומחזק: הסירנה ששמע בהלוך, נשמעה שוב פעם בחזור, והפעם גילה יעקב שיללת הסירנה נשמעה מתוך ההקלטה של שיעור דף היומי. התברר, שכאשר הקליטו את מגיד השיעור מסביר את הדף היומי, עברה ניידת משטרה שקול יללה צורמני בקע ממנה, ואף היא תועדה בהקלטה. וזוהי בעצם ה"בת קול" שהצילה את יעקב מהתאונה הקשה…
* * *
ממש בתחילת הפרשה השנייה שנקרא השבת בס"ד נאמר: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו, ג)" רש"י מפרש: שלא יתכן לפרש את המילה "בְּחֻקֹּתַי" שהכוונה להורות לנו על שמירת המצוות, משום שבהמשך הפסוק כבר נאמר "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ". אלא מוכרח לומר שהתורה באה להורות לנו – "שתהיו עמלים בתורה", ואז נקבל את כל הברכות שהתורה ממטירה עלינו בהמשך הפרשה, כדי שנהיה פנויים מצרות ומבעיות, ונוכל ללמוד תורה בהשקט, בשלווה ובבטחה.
ובס"ד חשבתי אולי על המעלה הגדולה שיש בקביעות יומיומית לשיעור תורה: שכאשר האדם לומד כל יום בעקביות עיקשת, הרי שהוא מסיר מעצמו קטרוגים ומזיקים ללא גבול, וזאת משום שהוא כביכול יכול לטעון לבורא עולם, שגם אם הוא עשה מעשה לא ראוי, או שנפל בעברה קלה או חמורה, הרי שטענתו ברורה: שזוהי מעידה חד פעמית, לעומת התבנית הקבועה שכל יום נעשית בעמל ויגיעה, והיא הלימוד הקבוע, ומה שֶׁקָּבוּעַ קוֹבֵעַ… לעומת זאת אדם שפעם הולך ופעם לא, הרי שאין לו במה להיתפס, הוא לא יכול להגיד, אני איש של תורה! משום שהיא לא קבועה אצלו, ויותר חמור מכך, שֶׁהָעֲבֵרָה היא זו ששוכנת אצלו בדרך קבע…(מי יכול להעיד על עצמו שעובר עליו יום שלם ללא שום עבירה?!)
ועכשיו מובן מי הייתה ה"בת קול" של מיודענו "יעקב" – הלא התורה שלמד בעמל – (בעקביות) בהתמדה וביגיעה, היא זו שעמדה לו להצלתו…