הרב משה פינטו
בתורה מופיעים הכרובים בשני הקשרים מנוגדים לחלוטין. מצד אחד, בקודש הקדשים – במקום הקדוש ביותר, עליהם שורה השכינה: "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים". מצד שני, כשומרים על גן עדן אחרי גירוש האדם, שם מכנה אותם רש"י "מלאכי חבלה".
איך ייתכן שאותם כרובים מסמלים גם את שיא הקדושה וגם את היפוכה?
חז"ל מגלים לנו סוד מופלא. אומר ר' אבהו: "כרוב" מלשון "רביא" – תינוק בארמית. הכרובים פניהם כפני תינוק!
המסר עמוק ומטלטל: כל תינוק הוא עולם של פוטנציאל. כאשר בורא עולם מפקיד בידינו ילד, בידינו לעצב את עתידו. בחינוך נכון וראוי, אותו תינוק יכול להגיע למעלה עליונה, להיות כ"כרוב" שבקודש הקדשים, ראוי שתשרה עליו שכינה. אך בחינוך קלוקל, חלילה, אותו תינוק עלול לסטות מהדרך ולהגיע למצב של ח"ו "מלאך חבלה"
החפץ חיים המשיל זאת לאב שבנו אילם, המוכן לשלם כל הון שבעולם כדי שבנו יוכל לדבר. כך גם מי שלא לימד את בנו תורה – בעולם הבא יהיה הבן כאילם, ללא יכולת להשתתף בלימוד בישיבה של מעלה.
הנביא מקונן: "בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש?" ומשיב: "מעשי ידי יוצר" – האחריות על ההורים!
כל ילד הוא אוצר יקר שהופקד בידינו. האם נזכה לראותו מתעלה לקדושה, או חלילה להיפך? התשובה תלויה בנו, במאמצינו, ובחינוך שנעניק לו.