שקל אחד בלבד. לפני כשבועיים, ביום שני בצהריים פגשתי אישה במכולת השכונתית, השתדלתי שהיא לא תראה איך אני בוהה בה, אבל בהיתי בה. אישה, עם חולצה בהירה וחצאית שחורה, באה למכולת עם ארבעת ילדיה, ושקל ביד.

אותה אישה ביקשה מהילדים לבחור ממתק אחד, בשקל אחד, לכל הילדים.

מוישי אמר "אמא, אני רוצה סוכריה על מקל", אימו ענתה לו בנועם "סוכריה על מקל אחת, אי אפשר לחלק לכולם", הילד השני התחיל בבכי, הילד השלישי ניסה למצוא פתרון אטרקטיבי יותר: "אולי אבקה עם לקקן שנחלק לכולם בכוסות?" וכולם שאלו את המוכרת כמה זה עולה, לדאבונם, זה עלה שקל וחצי. ואמא מהנהנת בראשה שאין אפשרות, יש לנו שקל אחד. ביד.

היה שם דיון סוער בין סוכריה צבעונית על מקל עם מסטיק בפנים לבין שקית עם כמה סוכריות צבעוניות – המשותף לשתיהם זה המחיר. שקל אחד בלבד. לקח זמן ואחרי ששאלו על כל שורת הממתקים כמה זה עולה וכמה זה עולה, וכל מה שעלה שתי שקל היה נראה כמו דירה בלי משכנתא, וכל מה שהתקרב לסכום המיוחל גרם להם לשמוח אך עדיין, הם היו צריכים לדאוג גם למחיר וגם לחלוקת הממתק בין כל האחים.

היו שלבים של כמעט יאוש ושהאמא אמרה "טוב, אם אנחנו לא מוצאים משהו בשקל, כדאי שנלך" אך לבסוף- הכריעו את הכף הסוכריות בשקית, רק אותן היה ניתן לחלק לכולם ורק הן ענו לקריטריונים. אח אחד לא היה מרוצה בעליל, כל המכולת שמעה, אבל לאחר משא ומתן מייגע בין האחים, כולם הבינו שזה הטוב ביותר עבורם.

שילמו את השקל, קנו את הסוכריות ויצאו. בתור צופה מהצד, מה יכולתי לחשוב? מה את היית חושבת בראות מחזה שכזה? מה, הם מסכנים? אולי הם עניים? אין לה עוד חצי שקל לתת לילדיה? ובכלל, למה לקנות בשקל לכל הילדים? מסכנים, אולי שתקנה לכל אחד שוקולד ב-5 שקלים? או לפחות בשקל לכל ילד? ואולי אני אלווה לה עוד כמה שקלים שתפנק את ילדיה יותר?..

אך מצד שני, אם נחשוב טיפה יותר לעומק, ניתן ללמוד ממחזה שכזה המון! אותה אמא, לא הייתה נראית כאילו חסר לה משהו, ובטח לא חצי שקל. אותה אמא חכמה, פשוט מחנכת את ילדיה למידות וערכים טובים ובניהם:

א. כיצד להתחלק ולחלק לאחר ולא לחשוב רק על עצמי,

ב. להסתפק במועט,

ג. דחיית סיפוקים,

ד. לרסן את היצרים,

ה. לדעת להסתדר גם שקשה ולא נוח.

וניתן למצוא עוד יתרונות. ילדים מגיל 8 ומטה מצאו פתרונות חלופיים וניסו להסתדר עד שמצאו פתרון טוב לכולם, שמתחשב בכל אחד והוא האולטימטיבי גם אם למי מהם זה לא הכי נעים. היום ישנם הורים שבוחרים לקנות לילד כל מה שמתחשק לו בכל סכום כסף אפשרי (או לא אפשרי), נכנסים לחובות העיקר שלילד יהיה את מה שהוא רוצה, בהתאם לחברה, בהתאם לשכנים או סתם בהתאם לקפריזות של ילד בכל גיל שהוא.

ילד שמקבל כל מה שהוא רוצה הוא לא בהכרח ילד שמח, ולרוב הוא רק מתלונן יותר על מה שהוא לא מקבל. כי כך לא מלמדים אותו להעריך. לילד לא יהיה טוב יותר עם יותר מתנות או יותר פיזור כסף לטובתו, ישנם ערכים ששווים הרבה יותר מכסף.

ילד מפונק שמקבל הכל ומחליט כמעט יותר מהוריו בבית – מה יהיה עליו כשהוא יהיה גדול? כיצד יתמודד עם אכזבות? איך יתחלק עם אחרים בפנימייה/ישיבה/צבא/חתונה??? למי יהיה כוחות נפש להתמודד עם מינוס בבנק או עם בוס שיגיד לך "לא" על משהו שאתה מאוד רוצה? לילד כזה, שמתחלק בשקל עם כל אחיו, או לילד שמקבל כל מה שעולה במוחו? כמובן שאנחנו לא צריכים מעכשיו לקנות מתנה ל-4 ילדים בשקל אחד, אבל בהחלט ללמוד משהו מהסיפור הזה.

לא לתת לילדים הרגשת חוסר אלא לומר שיש לנו הכל, הקב"ה נתן לאבא ואמא כסף להכל, אבל תפקיד ההורים בין היתר הוא לנתב את הכסף לפי סדרי עדיפויות. וההורים מחליטים מה טוב לילד שלהם. לא צריך להתנצל אם אין לילד את הנעליים הטובות ביותר בכיתה, כי זה לטובתו.

אם כל הזמן יהיה לו את הכי יפה בכיתה, מהר מאוד יכולה להיכנס בו גאווה שתקשה עליו בעתיד. תחשבי על זה.