מסופר על אברך תלמיד חכם, המשקיע מידי יום שעות ארוכות מזמנו, לקרוב צעירים לה' יתברך, שנסע באוטובוס, ולצידו התיישב יהודי הדור פנים, אשר לפי מראהו, ניכר כי מדובר באדם בעל תפקיד תורני חשוב. האברך פתח עימו בשיחה, וסיפר לו על פעילותו.
הרב שמע את דבריו, וכדי לחזקו החליט לחשוף בפניו את סיפורו, שטרם פורסם עד לאותו יום. "בחודש הבא אני פורש לגמלאות, מבית הדין שבו אני מכהן כדיין, כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך, שלא הייתי כך, זה לא מהבית", אמר בחיוך עצוב, "הורי היו ניצולי שואה מבוגרים, לא היתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות, ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע. בשכונה כבר היו מכנים אותי כנער רחוב, ואני עדיין לא בגיל בר מצוה.
ליד בית הורי, המשיך הדיין, היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל, שבו הייתי משחק עם חברים, במשך השבוע ובעיקר בשבתות. ולא פעם, היה הכדור עף לחצר בית הכנסת, פעם הוא אפילו ניפץ את אחד החלונות.
שבת אחת, מספר הרב, הייתי אז כבן חמש עשרה, היינו במגרש ושיחקנו כהרגלנו. אני בעטתי בחוזקה, הכדור יצא מהמגרש לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע, יצא הרב מבית הכנסת והכדור פגע במגבעת שלו והעיף אותה לרצפה. אני וחברי נפלנו על הרצפה מרוב צחוק, כשראינו את הכובע של הרב הופך לצלחת מעופפת. הרב הרים את הכובע, ובא אלינו למגרש. ואני, אז בחוצפה של ילד, צעדתי לקראתו ופניתי אליו: שבת שלום, כבודו רוצה לעשות לנו קידוש, או להצטרף למשחק? אבל הרב לא נבהל. הוא הסתכל עלי ושאל: איפה ההורים שלך? ואני בחוצפתי עניתי לו: ההורים שלי מתו! ואז הרב אמר לי: בא איתי! זה היה נראה לי משעשע. החלטתי לשחק את המשחק עד הסוף, והלכתי אחריו. הגעתי לביתו, הוא נכנס ואני אחריו, הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות. ואז שאל אותי: אתה רעב? רעב מאד, אמרתי. הרב סימן לרבנית, וערכו לי שולחן ונתנו לי לאכול, אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד, ורוב הזמן דיבר אלי, לימים הבנתי, כי אכלתי אז גם את המנה שלו.
כשסיימתי לאכול, הוא שאל אותי, אתה עייף? אני עייף מאד, זמן רב שבקושי אני ישן, אמרתי. הרב קם ממקומו, ובעצמו הציע לי את המיטה. ואני כמובן נכנסתי לישון, וישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי, מה אתה רוצה לעשות? אמרתי, שאני רוצה ללכת להצגה. כמה עולה? שאל הרב. לירה וחצי, עניתי לו. הרב נתן לי לירה וחצי ושלח אותי. ורגע לפני שיצאתי אמר לי, תבוא עוד פעם.
ואני באתי גם למחרת. אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף שוב. וכך עוד יום ועוד יום. ועם הזמן התגלה לי, שיש עוד שנים עשר נערים כמוני מהרחוב, אצל הרב בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה. מה גם, שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות, נטילת ידים, קנה לי תפילין, היה יושב ולומד איתי, קצת חומש, משנה, הלכות, לימים הלכתי בזכותו לישיבה, והגעתי ללמוד רבנות והסמכה, ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, השתתף בחתונות ילדיי, והיה גם סנדק לנכדי", סיים הרב את סיפורו לאברך שישב לצידו באוטובוס.
"אז גם אתה, אל תתיאש משום יהודי", ציווה הרב לאותו אברך, אתה רואה אותי היום כך, דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם גם אני הייתי כלום. רק תאהב אותם, תאהב אותם כמו את ילדיך". לסיום שאל האברך, איך קראו לאותו רב צדיק שחיזק אותך? ענה הרב: הלוא הוא מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א!"