שלום לעם ישראל היקרים והחביבים
אמר לי יהודי יקר, שהחיזוק השבועי עושה אותו פשוט מאושר, ונותן לו כח לשמור על הלשון, כל השבוע ולא רק ביום ראשון . שיוצא לו כמעט מדי יום ביומו לראות סוגים שונים של מאורעות, ומיד כהרף עין עולות לו מחשבות, לדון לכף חובה את הבריות, המחשבות עולות לו מאד מהר, ועליהם הוא לא מצליח להתגבר, ושואל האם עובר על מצות "בצדק תשפוט עמיתך", על מחשבה שעולה מיד בראשו במאורע שנקרה לפניך, או אף שעולה מחשבה בראש כהרף עין, ומכל מקום לא הגיע הפסק דין עדיין, ויכול לדון לכף זכות את חבריו, ולסלק את המחשבה שעולה כהרף עין מלפניו.
ועניתי לאותו יהודי יקר, ששמירת הלשון אצלו זה דבר עיקר. שכל אדם שדן לכף זכות את חבריו, הוא כמו דיין במה שרואה לפניו. וכמו שהדיינים לא מיד מכריעים את הדין, אלא את הטענות של התובע והנתבע צריכים קודם להבין, ומעיינים בדין כפי כוחם, ויודעים שהקב"ה איתם, ורק אחר ששוקלים בצורה שקולה ומתונה את הצדדים, את פסק הדין הם קובעים. כך גם האדם לא נתבע על הרהור העולה בלבו כהרף עין, כי לא הגיע הפסק דין עדיין, אלא רק אחר ששקל את הדברים בישוב הדעת, מחשבתו במצות "בצדק תשפוט עמיתך" היא נוגעת. וכך כותב החפץ חיים בפתיחה (עשין אות ג') שרק אם "נתחזק" אצל האדם במחשבה על חברו לגנות, ולא דן אותו לכף זכות, דהיינו רק אחרי שבחן ושקל את המעשה, רק אז הוא עובר על מצות עשה, וכל שכן אם סיפר ודיבר על אותו אדם לגנות, שעבר על מצות עשה של לדון לכף זכות.
נזכה לקיים את דברי חז"ל הוו מתונים בדין, וכך את חברינו נוכל יותר להבין, להתבונן בעין טובה במה שרואות עינינו, וכך נקיים "בצדק תשפוט עמיתך" ואת חברינו. אמן כן יהי רצון.
ונסיים בסיפור על רב מאוד צדיק, שבכבוד כל אדם יש לו מח מבריק.
הגאון הצדיק הרב אריה לוין, ידע את נפש כל אדם להבין. וידע איך להרים ולעודד את רוחם, ולקיים מצוות היה מדריכם, וכך היה מקרב את כולם, ואפילו עבריינים שקיבלו מאסר עולם. כשהגיע לגיל גבורות, החליט אחרי שנים רבות, לצבוע בביתו את כל הקירות, מה שעורר אצל תלמידיו שאלות: מדוע נזכר דווקא כעת, שהבית כרגע ריק ושקט, והילדים התחתנו ועזבו את הקן, וכל הבית מיושביו כבר התרוקן, לשלם לצבעי שיצבע את ביתו, ומה יתן ומה יוסיף לו באחריתו.
וכשראה הרב על תלמידיו את התמיהה, השיב להם הרב תשובה מדהימה, שאת כל אחד ואחד היא מחכימה: "כאשר אפטר מהעולם לאחר מאה עשרים, יבואו לביתי הרבה אנשים וחברים, לבקר ולנחם את כל ילדיי, המתאבלים ויושבים שבעה עליי. וכשיראו את הקירות מאוד מלוכלכים, אפשר שתעלה מחשבה לאורחים 'איך הזניחו הילדים את אביהם', ויוציאו מילות גנאי ודופי עליהם. ואת זה אני מאוד רוצה למנוע, וזה נותן לי את הכח והמנוע, לצבוע את קירות הבית לא ליופי, רק בעבור שלא יטילו בילדיי דופי. הם שדאגו לי כל השנים, ואני את כבודם רוצה להרים.
ומסיפור זה נלמד דבר חשוב, שכבוד האדם זה דבר אהוב, ונתרגל לחשוב על טובת החבר, לעשות לו נחת רוח כמה שיותר, ולקיים את דברי חז"ל הוו מתונים בדין, וכך את חברינו נוכל להבין, להתבונן בעין טובה על מה שרואות עינינו, ולדון לכף זכות את חברינו. וכך נזכה לביאת משיח צדקנו. אמן כן יהי רצון.