פרשת נח

השפע והניסיון – סכנת העושר הרוחני

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל נֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז, א).

כשאנחנו מתבוננים בסיפור המבול, אנחנו צריכים להבין את העומק של מה שקרה שם. לא מדובר סתם בדור של רשעים שחטאו וקיבלו עונש. מדובר בדור המבורך ביותר בהיסטוריה האנושית, שקיבל שפע שלא היה כמותו מעולם – ובכל זאת נכשל כישלון חרוץ.

בואו נדמיין לרגע את דור המבול. עולם שלם של אנשים שחיו שמונה מאות, תשע מאות שנה – ממוצע החיים היה כמעט אלף שנים! מתושלח מת בגיל 969, אדם הראשון בגיל 930. נח היה "בחור צעיר" יחסית כשנולדו בניו – הוא היה רק בן 500. תארו לכם את העושר של הניסיון, של החכמה, של הידע שנצבר אצל אנשים שחיים כמעט אלף שנים. כמה דברים הם יכלו להספיק, כמה להתפתח, כמה לבנות!

לא היו חולים כלל. החולה הראשון בהיסטוריה היה יעקב אבינו, שנאמר "הנה אביך חולה". לפני כן – אין מושג של מחלה! בית חולים? רופאים? מונחים שלא היו קיימים באוצר המילים שלהם. כשאדם היה צריך למות, הוא עשה אפצ'י אחד ונפטר. עד יעקב אבינו, מי שעשה אפצ'י פשוט מת. לכן אומרים "לבריאות" – כי יעקב ביקש מהקב"ה שיתן לו התראה לפני המוות, ומאז יש מחלות בעולם.

ועוד פרט מדהים – לא היה יצר הרע בתוקף כמו היום. חז"ל מספרים שהיצר הרע של גילוי עריות התחזק רק אחרי המבול. לפני כן, החטאים היו יותר מתוך שפע ושעמום מאשר מתוך תאווה בוערת.

בורא עולם נתן להם את הכל – חיים ארוכים, בריאות מושלמת, פרנסה בשפע, מזג אוויר מושלם, כח אדיר. ומה קרה? "השחית כל בשר את דרכו על הארץ". כולם, ללא יוצא מן הכלל (חוץ מנח ומשפחתו), השתמשו בשפע הזה לרעה. הם לקחו את כל הטוב שקיבלו והפכו אותו לכלי להשחתה ולרשע.

בעל 'חובות הלבבות' שואל: למה הקב"ה ציווה עלינו להתפרנס בזיעת אפינו? האם לא היה אפשר בלי פרנסה קשה? התשובה פשוטה ועמוקה: אם הכסף היה מגיע אלינו בשפע ובלי עמל, "וישמן ישורון ויבעט". כל היום היינו יושבים בג'קוזי, על חוף הים, קונים מכוניות פאר ומשתוללים על העולם.

תחשבו על זה – אם היום, עם כל הקשיים שלנו, עם כל המחלות והדאגות, אנשים עדיין מוצאים זמן וכח לחטוא – מה היה קורה אם לא היו לנו שום דאגות? אם היינו חיים אלף שנים בבריאות מושלמת עם פרנסה בשפע?

אומר לך הקדוש ברוך הוא: "לך תעבוד בבניין, תבוא בלילה עייף, תלך לישון". אין שטויות ואין דברים בטלים. העבודה הקשה שומרת עלינו מליפול. כשאתה עסוק בלהביא לחם הביתה, אין לך זמן וכח להשחית ולקלקל. כשאתה דואג לבריאות, לפרנסה, למשפחה – אתה עסוק בדברים חשובים ולא בהבלים.

המסר לדורות ברור וחד: השפע הגדול ביותר יכול להפוך לקללה הגדולה ביותר. אדם שאינו חולה לעולם, בסופו של דבר מנפח את החזה וחושב שהוא כל יכול. אדם שאף פעם לא מפסיד כסף, האף שלו עולה ומתנפח למעלה, "אני ואני…". השפע בלי גבולות מוביל להשחתה מוחלטת.

ויש כאן לקח עמוק יותר – השפע הרוחני יכול להיות מסוכן לא פחות מהשפע הגשמי. אדם שזוכה להשגות רוחניות גבוהות, להרגיש קרבת אלוקים מיוחדת, לראות ניסים – גם הוא בסכנה. הגאווה הרוחנית מסוכנת לא פחות מהגאווה הגשמית, ואולי אף יותר.

מה עשה הקב"ה אחרי המבול? אמר "סטופ" – מעכשיו חורף, קיץ, סתיו, אביב. מעכשיו יש מחלות, יש זקנה, יש מוות פתאומי, יש עבודה קשה. למה? כדי שנזכור תמיד מי אנחנו ומי הבורא. כשאתה עומד בקור עז ומרגיש כמה אתה חלש, אתה מבין שאתה לא שווה כלום מול כוחות הטבע. זה מוריד את האף ומחזיר אותך למקום הנכון.

וזה לא עונש – זה רחמים! הקב"ה ברחמיו הגדולים הבין שאנחנו לא יכולים לעמוד בניסיון של שפע מוחלט. אנחנו צריכים גבולות, מסגרות, קשיים – כדי להישאר אנושיים, כדי להישאר עבדי ה'.

כל הקשיים שה' הביא לעולם אחרי המבול – לטובתנו הם. שנבין: העולם הזה הוא הבל, אל תתגאה, תוריד את האף, קבל עליך עול מלכות שמיים. הענווה הזאת תיתן לך רק כח אמיתי. כח אמיתי לא בא מתוך גאווה ויהירות, אלא מתוך ענווה והכנעה לבורא עולם.

אתם רוצים שהשם ישפיע עליכם שפע? תהיו כלי קיבול ראויים. תגידו לקב"ה: "גם אם תיתן לי פרנסה בשפע, אני לא אעשה שטויות. אני אבוא לשיעור תורה, אני אלמד, אני אתן צדקה, אני אהיה עניו". רק אז השפע יהיה ברכה ולא קללה.

והלקח החשוב ביותר: להודות על הקשיים! כן, להודות לקב"ה על החורף הקר, על הצורך לעבוד קשה, אפילו על המחלות והייסורים. כי כל אלה שומרים עלינו מליפול לבור שנפל בו דור המבול – הבור של "כחי ועוצם ידי", הבור של השכחה מהבורא.