במשך תקופה ארוכה, בכל יום חמישי בערב, הייתי קובע מושב עם חבריי. שולחן ערוך, כוסית עראק ואווירה טובה של דיבוק חברים. אולם, בכל עת שהיינו יושבים, עמדה לנגד עיניי אזהרת התורה הקדושה מפני חטא השפתיים: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז).
בכל פעם שהשיחות סביב השולחן החלו לגלוש ללשון הרע, הרגשתי חובה פנימית לקיים את ציווי התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז). הייתי פונה אליהם בעדינות: "חברים, בואו נשמור על קדושת הפה ונפסיק לדבר לשון הרע". בהתחלה הם פטרו אותי בלגלוג קל, אך לא הרפיתי והמשכתי להעיר בכל שבוע מחדש.
יום חמישי אחד, הרגשתי שמשהו השתנה. ניסיתי ליצור קשר עם החברים, אך כולם החלו להתחמק ולסנן אותי בתירוצים שונים. באותו ערב הגיע אחד החברים לביתנו כדי לברך את אמי לרגל יום הולדתה. הטלפון שלו הונח על השולחן, ופתאום קפצה הודעה מקבוצת ווצאפ סודית שהקימו, שנקראה: "ישיבה בלי רבי גבע".
פתחתי את ההודעות וחשכו עיניי. ראיתי שהם קבעו להתכנס באותה שעה בלעדיי. אחד מהם אף כתב בפירוש: "אי אפשר לדבר ליד גבע בחופשיות, הוא כל הזמן מעיר על לשון הרע". נפגעתי עד עומק נשמתי. הרגשתי את צער הנידוי וההרחקה, לא הצלחתי לעכל את זה!
אך לאחר כמה ימי התבוננות, פתח הקדוש ברוך הוא את עיניי להבין שההרחקה הזו היא לטובתי הגמורה. הבנתי שאם אלו חברים שמוכנים להפנות לי עורף רק משום שאני מנסה ללכת בדרך ה' ולשמור על הלשון, הרי שהם אינם הסביבה הראויה לי. נזכרתי באזהרת התורה בפרשת משפטים, המלמדת אותנו לא להיגרר אחר הרוב כשהוא אינו נוהג כשורה: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות כג, ב).
מאותו יום התרחקתי מהם, ודווקא מתוך הריחוק הזה התחלתי לפרוח ולצמוח מבחינה רוחנית ואישית.
המסר הוא פשוט: הסביבה של האדם משפיעה על נשמתו יותר ממה שהוא חושב. אם ישנם אנשים שמנסים למשוך אותך מטה ומזלזלים בערכי התורה שלך – כבד אותם, אך אל תיתן להם לנהל את חייך. כדי להתקדם באמת, עלינו לבחור בסביבה קדושה, כפי שמצווה אותנו התורה: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י, כ) – ופירשו חז"ל: שיש להידבק בחכמים וביראי שמיים. בחר לך סביבה תורנית שתרומם אותך, ותסייע לך להיות האדם שאתה רוצה ושואף להיות.