ההכנות לשבת הגיבוש של כיתה י"א היו בעיצומן, אבל האווירה בכיתה היתה עכורה ומתוחה. ככה זה כשכל אחד חושב רק על עצמו…
"אני אחראי על הלוגיסטיקה"; "אני יושב מקדימה באוטובוס"; "אני ישן במיטה התחתונה". הוויכוחים בכיתה עלו לטונים צורמים והגיעו עד למסדרון. הרב אליעזר, המחנך, הבין שדיבורים על מוסר ו"מידות טובות" לא יעזרו כאן. נדרשת חוויה כדי לחדד את ההבנה.
למחרת בבוקר, הוא נכנס לכיתה עם שקית של בלונים צבעוניים ולורדים.
"כל תלמיד ינפח בלון ויכתוב עליו את שמו", ביקש הרב אליעזר בחיוך מסתורי. לאחר שכולם סיימו, הוא הורה להם להשליך את כל הבלונים למרכז הכיתה ועירבב אותם היטב עד שנוצרה ערימה ענקית.
"יש לכם בדיוק חמש דקות למצוא את הבלון עם השם שלכם. צאו לדרך!", קרא הרב.
הכיתה הפכה לסערה צבעונית. תלמידים התרוצצו, דחפו, התנגשו, והעיפו בלונים באוויר בניסיון נואש לאתר את שמם. אבל הדקות חלפו, ואף אחד, בלי יוצא מן הכלל, לא מצא את הבלון שלו. כולם עמדו שם מתנשפים, מזיעים ומתוסכלים.
"עכשיו," אמר הרב, "בואו ננסה משהו אחר. כל אחד מרים את הבלון הראשון שהוא רואה, קורא את השם שעליו, ומוסר אותו לבעליו. יש לכם חמש דקות. צאו לדרך!".
הפעם, בתוך פחות משתי דקות הסדר שב על כנו. כל תלמיד עמד במקומו ואחז בבלונו האישי.
הרב אליעזר חייך והסביר: "חבר'ה, הבלונים האלו הם בדיוק כמו השמחה שלנו בחיים – ובשבת הגיבוש שלנו. כשאנחנו דוחפים את כולם, מחפשים רק את ההצלחה שלנו ודואגים לעצמנו בלבד, אנחנו נשארים מתוסכלים וריקים. איש לא באמת מוצא את מבוקשו. אבל כשאנחנו עוצרים רגע, מסתכלים על החבר ועוזרים לו למצוא את מה שהוא צריך, פתאום כולנו מקבלים את שלנו, והרבה יותר מהר".
נקודה למחשבה: האושר שלנו אינו נמצא ברדיפה אנוכית ובלתי פוסקת אחרי מה שנדמה לנו שמגיע לנו. כשאנחנו בוחרים להאיר פנים, לצאת מעצמנו ולדאוג גם לשמחתו של האחר – נגלה להפתעתנו איך האושר מוצא את דרכו אלינו.