עורך דין מוכשר נשכר לייצג רוצח שרצח את שכנו. תיקים מהסוג הזה היו ההתמחות שלו, והצלחתו בהם בנתה את המוניטין שלו.
אבל הפעם זה היה מורכב. סוללת קטגורים עמלה על גיבוש התביעה ואימות העדויות, ונראה כי חירות הנאשם עומדת לשקוע אל בין הסורגים.
אולם עורך הדין לא ויתר. הוא עשה לילות כימים במאמץ להפריך את האשמה, אלא שהפעם היצירתיות לא שידרה לו אות חיים.
בליל טרום המשפט הוא לא עצם עין. המחשבה על כישלון שעומד להשתרבב לו לרזומה העשיר בהצלחות הדירה שינה מעיניו.
הוא שב וסרק את מסמכי התביעה, מרוקן ספלי קפה בזה אחר זה, ובסוף זה קרה. הבריק לו רעיון גאוני!
למחרת התייצב עורך הדין בזחיחות הדעת באולם המשפט. הקטגורים השמיעו את טענותיהם, ואז ניתנה לו רשות הדיבור.
"כבוד השופט", פתח עורך הדין, "במקום להפריך את ראיות התביעה, אציג הוכחה אחת לחפותו של מרשי ומגדל הראיות יפול מאליו. וההוכחה היא: הופעתו של האדם שנטען כי מרשי רצח. הוא יגיע לאולם המשפט בעוד…", הוא הסתכל בשעונו ואמר: "בעוד דקה אחת בדיוק!".
הכל הופתעו מדברי עורך הדין. הם הביטו בסקרנות גואה לעבר דלתות בית המשפט, מצפים לחזות בתחיית המתים מכלי ראשון.
אולם שישים השניות חלפו ואיש לא נכנס דרך הדלתות.
עורך הדין חייך בניצחון ואמר: "עקבתי אחר התובעים ומבטיהם היו מרותקים אל הדלת. ובכן אילו ראיותיהם היו מוכחות, הם ודאי לא היו מצפים שאדם שנרצח יכול להיכנס אל האולם, וזה מזכה את מרשי מכל אשמה".
רחש קם באולם. הללו תמכו בראיית עורך הדין ואחרים התנגדו, עד שהדהדה הלמות פטיש השופטים.
"עורך הדין צודק!", פתח השופט, "מבטי כל הנוכחים הופנו לעבר הדלת – למעט מבטו של הנאשם! עקבתי אחריו, הוא היחיד שלא הסתכל, וזה מוכיח כי הוא ידע בוודאות שהנרצח לא ייכנס לאולם, מסיבה פשוטה: שהוא נטל את נשמתו. לכן אני מוצא בו אשם".
בראש השנה נתייצב כולנו למשפט לפני הקב"ה על מעשיו השליליים של הגוף. מי שבמהלך חודש אלול מפנה את ראשו לעשיית תשובה ואמירת סליחות, מעיד כי נשמתו חיה בקרבו, וזה יטה את דינו לטובה לזכות בשנה טובה.