יש משפט שלכאורה קצר ולא נראה משמעותי במיוחד, אך באופן אישי הוא מרגש אותי בכל פעם מחדש:
אנו מברכים את בורא עולם ואומרים שהוא "שומע תפילת כל פה".
כל בעיה או בקשה שאנו זקוקים לה – עלינו לזכור מיד שבורא עולם, בכבודו ובעצמו, שומע את תפילות כולנו; בלי קשר לדרגתו הרוחנית של כל אחד ואחת, אלא מעצם התואר הנעלה ביותר שיש לנו – בניו של מלך מלכי המלכים. יש לנו זכות לפנות אליו בכל שעה ביום, וכשהבן מבקש – האבא שומע.
אך ישנה תפילה אחת שנשמעת מהר יותר, וביצוע הבקשה שבה קורה כמעט באופן מיידי – והיא תפילת היתום. שנאמר עליו: "אשר בך ירוחם יתום". כאשר היתום פונה לבורא עולם מתוך זעקה פנימית, הקב"ה ממהר להעניק ולמלא את בקשתו. במיוחד כאשר, חלילה, אותו יתום עבר צער, והוא מוזיל דמעה לפני בורא עולם ומשתף אותו בכאבו – דמעות אלו עלולות להזיק מאוד למי שמצער יתום או אלמנה. לכן יש להיזהר בכך זהירות מיוחדת, מעבר לאיסור לצער כל יהודי.
ועל כך אומר בורא עולם במפורש: "אם צעק יצעק אלי – שמוע אשמע צעקתו".
אך נשאלת שאלה פשוטה: מדוע דווקא היתום זוכה למעמד מיוחד כזה בקבלת התפילות לפני כסא הכבוד?
יש הטועים לחשוב שהדבר נובע מרחמים מיוחדים משמיים – כמעין פיצוי על מצבו ועל הצער שחווה בחייו בעקבות אובדן אחד מהוריו. אך מחשבה זו אינה נכונה. יתרה מכך, גם אדם שברוך ה' הוריו בחיים – יכול להגיע לדרגת קבלת תפילה הדומה לזו של היתום.
את הסוד לכך מגלה המלבי"ם הקדוש: כל מעלתו של היתום נובעת מתחושתו הפנימית. כאשר הוא פונה לבורא עולם – זה נעשה ממעמקי ליבו, מתוך הרגשה אמיתית שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמיים. ומי שפונה כך – הקב"ה ממהר להושיעו.
ולכן, אדם שמרגיש שתפילתו אינה נענית, יבדוק את עצמו: האם יחד עם תפילתו הוא נשען גם על אחרים – חברים, מכרים או גורמים נוספים – שיעזרו לו באותו עניין?
מכאן מגלה המלבי"ם יסוד גדול בקיבול התפילה ואומר: "עשה עצמך כיתום" – הפנם והרגש שאין מי שיכול לעזור לך באמת, אלא בורא עולם בלבד. כמו היתום, שהמשענת היחידה שלו היא ה' יתברך.
ועל ידי כך, כל אחד יכול לזכות להבטחתו של בורא עולם: "שמע אשמע צעקתו".