רב העיר יצא יום אחד לכפר סמוך לטפל בכמה עניינים. במהלך שהותו, כשהתיישב לנוח באמצע הדרך, נתפסה אחת מציציותיו ונקרעה באופן שפסל את הטלית.
הרב מיהר לפשוט את הטלית, שהרי אסור ללכת עם בגד בעל ארבע כנפות ללא ציצית כשרה, ומיד פנה לבית סמוך כדי לבקש טלית אחרת.
"הציצית שלי נפסלה", סיפר הרב בצער לבעל הבית, "אנא, הב (תן) לי טלית כשרה ואשלם לך ממיטב כספי".
"בשמחה", השיב בעל הבית. הוא נכנס לביתו ושב כעבור מספר דקות אוחז בטלית חדשה וצחורה. "הציצית עלתה לי חמש קופיקות. הב לי את דמיה וזכה לך במצוה", אמר.
הרב משמש בכיסו ללקט את הסכום, ורחש רשרוש המטבעות הבעיר את תאוות הבצע בלב בעל הטלית. הוא החליט לנצל את השתוקקות הרב לקיום המצוה ולהרוויח מדמי הטלית.
"טעיתי", הוא חזר בו, "המחיר עשר קופיקות". והרב הנהן בחיוב.
"בעצם עשרים קופיקות", העז האיש לדרוש. הרב לא התווכח, הוא רק הביט כ'שיכור' בטלית המשתלשלת והשתוקק להתעטף בה.
אולם התעריף הלך וגדל ככל שגברה ערגת הרב. חצי רובל… רובל… עשרה רובל… עשרים רובל… שלושים… ארבעים… חמישים… סכום עתק עבור טלית!
דמעות נקוו בעיני הרב. "צר לי", התנצל, "אין בידי חמישים רובל. אולם האמן לי, מיד כשאשוב לקהילתי אערוך מגבית בקרב תלמידיי ואשלם לך את מלוא הסכום".
רק אז הבין בעל הבית שהוא מדבר עם רב בישראל…
הוא נפל לרגלי הרב והתחנן שיסלח לו. "אנא מחל לי", התייפח האיש, "גברה עלי תאוות הבצע. אנא קח את הטלית במתנה ובלבד שתמחל לי על ששיטיתי בך".
הרב דיבר על לב האיש שלא יצטער חלילה, כי הוא באמת התכוון לשלם חמישים רובל בעד המצוה, כפי שהתחייב, והוא לא פגע ממנו בשום צורה. אך האיש פרץ בבכי והפציר ברב שיקח את הטלית בחינם, שזו תהיה כפרתו.
משראה הרב את צער האיש, הוא הסכים להתפשר על סכום של חמישה רובלים – סכום כפול ומכופל מערכה של טלית! – ובלבד שתנוח גם דעת הרב שהתחייב לשלם סכום נאה בעד קיום המצווה היקרה.
לא היה מאושר מהרב ברגע שבירך על הטלית החדשה והתעטף בה. הייתה זו שמחה של מצווה, שלא תשווה לה שום הנאת ממון או כל תענוג חומרי וגופני אחר.
נסו להתמסר לקיומה של מצווה והיווכחו בטעמה הערב. איך אמר דוד המלך? "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהילים לד, ט). נטעם, נבין.