בפרשתנו מובא על הקללות של בלק ובלעם, ועם ישראל מצווים לא לקלל ואפילו את מי שלא שומע את הקללה, שנאמר לא תקלל חרש, ונחלקו רבותינו הראשונים, אם לקללה יש משמעות וחשש שתממש, וצריך להבין לפי הדעה שאין חשש מדוע התורה מזהירה אותנו כמה פעמים על זה?
ומבאר הרמב"ם (בספר המצוות מצוה שיז) שגם כשזה לא בפניו זה אסור כי התורה הזהירה את המקלל מצד עצם זה שהוא מקלל, וזה משום שאדם שמקלל ומנבל את פיו על אנשים זה מפתח בו תכונת כעסנות ונקמנות, וכידוע הכעסן והנקמן חייהם אינם חיים, ואין החברה האנושית שמחה בקרבתן, הם יהיו מאוד מאותגרים בחיי המשפחה ובעבודה, וזה מלבד עצם הזמן שבו הם כועסים שהוא לא נעים ולא בריא לנפשם ולבם. ומבאר שהבעיה בזה שכאשר אדם חווה ממשהו אחר חוויה לא נעימה, אז מתעוררת בנפשו תאוות הנקמה, ואז הדמיון מצייר תמונה של צורת הנקמה, בפרופורציה לפי מה שנעשה לו, ככה רוצה לנקום, פעמים זה ע"י להזיק את ממונו ופעמים את גופו חלילה, והתאווה והרצון הזה בנפש לא נרגע, עד שינקום בפועל את מה שדמיין, ואחרי שינקום שרואה את כאבו של האחר חווה נקמה, אז באותו רגע תסור התמונה בדמיון והנפש תירגע ותשקוט, ופעמים שזה ע"י קללות שמהחל שיקרה לו דברים רעים ואפילו שאין המקולל נמצא לפניו, אבל המקלל חווה שהוא נוקם כרגע, ופעמים אפילו שמקלל בשם השם חלילה, שהוא מבקש שה' יתברך הכל יכול הוא ינקום, ומה שקורה לאדם שמרגיל עצמו בכך הוא מפתח ומעצים את תאוות הכעס והנקמנות, ובזה מזיק לעצמו מאוד, לכן ממליצה התורה לאדם להרגיע עצמו בדרכים אחרות כמו לקחת הכל באמונה, לדון לכף זכות, לדעת לדבר על הרגשות והאכזבות והפגיעות שלנו, ולפייס את האחר וכך לא יתעורר בלבו לא כעס ולא נקמה, ויצליח במעשה ידיו ותרבה השמחה בלבו.