"הניצוץ שהדליק לי את הלב"

קוראים לי נועם. אני לומד בכיתה ד'
יש לי תיק מסודר, כיפה עם סמל של התלמוד תורה, 

אני משתדל להיות ילד טוב.
אבל זה לא תמיד מספיק.

יש לי חברים – אבל לפעמים אני מרגיש לבד.
במיוחד כשיש משחקים בהפסקה, או כשמתארגנת איזו קבוצה בכיתה, איכשהו – אני, לא בפנים.

גם השנה, כמה שבועות לפני לג' בעומר ,אני רואה  את כל החברים שלי  בכיתה,

מתלחששים, בונים תכניות, 

מי מביא עגלה, מי משיג קרשים, איפה מדליקים.
אותי? אף אחד לא שואל, לא מתעניין,

שאלתי את אחד החברים בכיתה אם אפשר להצטרף. 

הוא משך בכתף: "מצטער, אין אצלנו מקום, כבר סגרנו את הקבוצה"

ניסיתי לחייך. כאילו לא אכפת לי. אבל בפנים – כאב.

הלכתי הביתה, לא סיפרתי כלום.
בלילה, לפני השינה, אמרתי לה

':
"אני יודע שאתה שומע תפילת כל פה, גם של ילד קטן כמוני. 

אני מבקש ממך שגם לי יהיה לג בעומר שמח.."

הגיע הערב של ל"ג בעומר.
כולם יצאו למדורות. 

גם אני.
לא ידעתי לאן בדיוק אני הולך – סתם לקחתי שקית של ממתקים, 

כשעברתי בשכונה ליד, ראיתי קבוצה של ילדים סביב מדורה קטנה.
לא הכרתי אותם – אבל אחד מהם חייך אליי:
"אתה בא איתנו?"
בהיתי בו. "אפשר?"
"ברור. אנחנו צריכים עוד מישהו שישמור על האש."

ככה – פתאום היה לי מקום.
ישבתי, שרתי, צחקתי. אחד מהם אפילו אמר לי:

 "יש לך קול יפה, למה אתה לא שר איתנו בהפסקות?"

בסוף הערב, הגיע אברך מאוד נחמד הוא חילק לנו ממתקים  . 

הוא סיפר על רשב"י, איך הוא היה במערה, לבד, בלי כלום , 

אך הוא לא נשבר. הוא האמין בעצמו, בתורה שלו, 

כיום, בזכות האמונה, התורה שלו מאירה את כל העולם.

שמעתי את זה – הרגשתי שזה בשבילי.

חזרתי הביתה מאוחר, מאובק, אך מאושר.
אמא הסתכלה עליי, מופתעת:
"היה טוב?"
חייכתי.
"הכי טוב שיכול להיות."

מאז, משהו השתנה בי. גם החברים בכיתה שמו לב אליי יותר. אולי זה אני שהפסקתי לפחד.

אבל מה שבטוח –
ל"ג בעומר הזה לימד אותי, "אפילו אם יש חושך – ניצוץ קטן של אמונה  יכול להצית אש גדולה של אור".