זה הבוקר השלישי מתחילת שבוע שהיא קמה למראות הללו.
ניירות קרועים וזרוקים בכל מקום. טושים פתוחים מפוזרים בכל רחבי הבית וקירות מעוטרים בציורי אומנות, שאריות חטיפים על הספה ומתחת לארון בחדר הילדים (איך למען ה' הוא דחף אותם שם???) שוקולד למריחה מרוח על ארונות המטבח ואפילו שטרות כסף קרועים כאילו מישהו ניסה בכוח להפחית מערכם.
היא מותשת. מותשת זו מילה עדינה לתחושות שעוברות לה בגוף.
היא מפורקת, היא עייפה, היא מרוקנת לחלוטין.
ובעיקר, היא בעיקר עצובה.
בכל לילה לפני שהיא הולכת לישון, היא מודה לה' על כל אחד מילדיה. כל אחד הוא אוצר בלום, לכל אחד נפש מיוחדת, נשמה טהורה.
אבל על הילד הזה,
עליו היא מודה פעמיים. פעם אחת היא מודה על המתנה המיוחדת הזו, על כך שזכתה להיות אמא לנשמה הקסומה הזו, ופעם שניה היא מודה על הניסיון. לא כל אחד זוכה להיות קרוב כל כך לבורא, לקבל ניסיון כזה ולצלוח אותו מדיי בוקר, מדיי צהרים ומדיי ערב מחדש.
היא משתדלת שלא להתלונן כי היא יודעת שכולם מתנות שמיים.
אבל השבוע האחרון התיש אותה לחלוטין.
הילד האוטיסט יפה התואר שלה, בעל העיניים הירוקות העמוקות, אלה שמבט שלהם הוא כמו רנטגן שרואה לתוך הנשמה שלך, ושניה אחר כך אותו מבט נראה מבולבל ולא מבין היכן הוא נמצא. הילד הזה התעורר השבוע בכל לילה מחדש ובשקט בשקט הפך את הבית לחלוטין.
****************************************************************************
השיחה היומית עם אורה, חברתה הטובה ביותר, הייתה מלווה בדמעות של כאב משני הצדדים. אורה שהייתה שותפה למסע שלה בכל רגע נתון, הכירה את הילד המיוחד שלה מאז שנולד, הייתה כואבת את כאבה בכל פעם מחדש.
זו תקופה שהיא מנסה לשכנע אותה לבוא לערב נשים עוצמתי, בו משתתפות נשים בעלות התמודדויות שונות, ערב של שיתוף הדדי שממלא בכוחות את כל הנוכחות.
והיא סרבה, לא רצתה להרגיש כמוהן. לא רצתה לשים עליה את הסטיגמה של 'שונה. אחרת. מתמודדת.' היא רצתה להיות אישה רגילה שחיה חיים רגילים ולא כזו שמשתתפת בערבים לנשים מתמודדות.
אבל היום אורה הצליחה לשכנע אותה. היא הייתה במקום כלכך קשה ונמוך שהחליטה שאם יש משהו שיכול בצורה כלשהי לנחם אותה היא מוכנה לנסות.
והיא הלכה. הן ישבו שם קבוצת נשים במעגל. היא נכנסה בשקט ופסעה במהירות לכיוון הכיסא הצדדי ביותר. רוצה להיעלם, לא להיראות.
וכל אחת דיברה בתורה, לזו יש בעל נכה שעבר תאונת דרכים קשה והיא סועדת אותו במסירות תוך כדי גידול וטיפוח ילדיהם, לבד, ללא עזרה. לאחרת יש ילדה מתוקה עם תסמונת (היא מראה תמונות שלה וכולן מחייכות) שמאתגרת אותה מדיי יום בדרכים משלה. ולשלישית יש ארבעה ילדים רווקים מבוגרים שהופכים את החיים שלה למיוחדים ומאתגרים מדיי יום.
כל אחת והחיים שלה, ומה שהם חופנים בחובם. ההתמודדויות, האתגרים, הקשיים, הכל צף במקום הזה.
ואז הגיע תורה. והיא ביקשה שיעברו הלאה כי היא לא כל כך אוהבת לשתף. לא רצתה להגיד להן שחברה הכריחה אותה לבוא והיא בכלל הייתה מעדיפה לבכות לתוך הכרית עכשיו, או לחילופין לשבת עם כוס קפה וחפיסת שוקולד שלמה ולסיים אותה בכמה דקות. אכילה רגשית זה הדבר היחיד שמנחם אותה.
אבל הן לא וויתרו לה, בעדינות ובנועם שכנעו אותה לספר, הבטיחו לה שזה מרפא, עושה טוב על הלב. והיא פתחה הכל.
סיפרה על החטיפים המפוזרים בכל פינה, על הווילון החדש שזוג מספריים גזר אותו בצורת משולשים מדויקים משל היה ספר גאומטריה, על השוקולד שמרוח בכל פינה בבית, ובעיקר, בעיקר על הדממה והשקט בהם נעשים כל הדברים האלה, כך שהיא אפילו לא מתעוררת בשביל לעצור אותם. היא מגלה את הכל רק בבוקר. כשכבר מאוחר מדיי.
והן הביטו בה בכאב. לא במבט מרחם כזה שיש לאנשים ברחוב כשהיא הולכת עם הבן המדהים שלה. במבט מבין, בסולידריות, מבט שאומר שכן, הן יודעות מה זה להתמודד, הן יודעות כמה זה לא פשוט והן מעריכות. מעריכות ומעריצות אותה עד כאב.
והיא המשיכה להגיע, מדיי שבוע למפגש. הן כבר נהיו הרבה יותר מחברות, יותר כמו משפחה תומכת כזו, וכל שבוע היא הייתה פורקת את קורותיה באותו שבוע והן היו מייעצות, מחבקות ובעיקר שותקות. ומקשיבות. ושותפות מלאות לסיפור שלה.
שכבר הפך לסיפור שלהן.
ופתאום כשהיא מתעוררת לבוקר כזה, ובפעם המי יודע כמה לוקחת סמרטוט וחומר ומקרצפת, מנסה לחבר חלקי שטרות בדבק סלוטייפ ולהוריד שאריות שמן מארונות הבית,
פתאום זה לא כזה נורא. והיא מצליחה להרים עיניים לשמיים בחזרה
ולהודות פעמיים על הילד הזה.
פעם אחת על הזכות לגדל אותו, על הזכות להיבחר להיות אמא של הנשמה המיוחדת הזו,
ופעם שניה,
על שבזכותו היא גילתה משפחה מדהימה, קבוצה של חברות שהן כמו אחיות,
והמפגשים איתן מרפאים לה את הנשמה בכל שבוע מחדש.
תודה אורה על שלא וויתרת לי.