הרב משה פינטו
בימי קדם, כאשר בצורת קשה פקדה את הארץ, התכנסו תושבי העיר לתפילה בהנהגת רב, גדול חכמי דורו. למרות תפילותיו הנרגשות, השמיים נותרו אטומים.
לפתע, ניגש יהודי פשוט אל הדוכן. "משיב הרוח," אמר, ומיד החלה הרוח לנשב. "מוריד הגשם," הוסיף, והנה – גשם החל לרדת.
פנה אליו רב בתדהמה: "מה מעשיך שזכית לכך?"
"אני רק מלמד תינוקות" ענה האיש בפשטות. "אך בעבודתי נוהג אני בדרך מיוחדת. אצלי אין הבדל בין ילד עני לעשיר – כולם מקבלים יחס שווה. לעולם איני שולח תלמיד לביתו אם הוריו לא שילמו שכר לימוד."
"וכאשר אני מזהה תלמיד המתקשה בלימודיו," המשיך המלמד, "איני מוכיח אותו ברבים. במקום זאת, אני מזמין אותו לביתי, מראה לו את בריכות הדגים שלי ומשוחח עמו בנחת. כך אני מגלה את מצוקותיו ומדבר אל לבו עד שהוא שב ללמוד בהתלהבות. מעולם לא היה לי תלמיד שנכשל או נפלט מכיתתי."
"אכן ראוי אתה" השיב רב בהתפעלות, "שכאשר תאמר 'משיב הרוח' – תנשב הרוח, וכשתאמר 'מוריד הגשם' – ירד גשם. מי שמקדיש עצמו לחינוך ילדי ישראל בכזו אהבה, ראוי שתפילתו תשנה סדרי בראשית."
מכאן נלמד שחינוך אינו רק מקצוע או מקור פרנסה, אלא שליחות קדושה. כשאנו מחנכים מתוך אהבה אמיתית, סבלנות והקשבה, אנו זוכים להשפיע על דורות ולשנות עולמות.