סיפורו האישי של דניאל
קוראים לי דניאל נולדתי בבני ברק, בבית חרדי ליטאי. אבא אברך, אמא מורה בסמינר.
כל החיים שלי היו מסודרים – חיידר טוב, תלמוד תורה חזק, אחר כך ישיבה קטנה מהשורה הראשונה.
הייתי "ילד של מערכת", תמיד עם חיוך, תמיד במקום הנכון, אומרים עליי שעתידי מובטח.
אבל בפנים – הלב שלי לא היה שם.
בישיבה קטנה התחיל להיות לי קשה. הלחץ, הציפיות, ההשוואות – זה פשוט חנק אותי. לא העזתי לדבר. כלפי חוץ המשכתי להחזיק תדמית. אבל בשקט, התחלתי לחפש בריחות.
מישהו בישיבה "סידר" לי פלאפון עם פרצה. לא משהו רציני, רק סקרנות – ככה שיקרתי לעצמי. אבל זה משך אותי פנימה. פתאום ראיתי עולם אחר – נוצץ, קל, מבלבל.
הייתי שם בלילות, וביום עם גמרא פתוחה מול עיניים כבויות.
ככל שהעמקתי בזה – כך התרוקנתי יותר. לא רציתי לפרוש, אבל גם לא יכולתי להחזיק. הרגשתי שאני חי בשני עולמות, ובשניהם אני נכשל ' נופל ומתייאש מעצמי, מהחיים בכלל.
אז הגיע הרגע ששינה אותי.
המשגיח שלי בישיבה קרא לי לחדר שלו,
נכנסתי לאט לחדר, כולי במחשבות והרהורים מה הוא הולך לומר לי,
אך הוא -לא צעק, לא גער. רק הסתכל לי בעיניים אוהבות ואמר:
"דניאל, תזכור את זה לתמיד . אתה בן של מלך.."
אני לא יודע להסביר למה – אבל המילים שלו נכנסו לי ללב. אולי בגלל שהוא באמת האמין בי.
ביקשתי לצאת לזמן מה מהישיבה הגעתי לישיבה בחוץ לארץ, מקום שמקבל בחורים שבורחים, אבל לא מוותר להם.
למדתי שם כמו ילד קטן, בלי יומרות, בלי לחץ. רק אני, הגמרא, והלב שלי שמתחיל לחזור לנשום.
התחלתי להתפלל. באמת. דיברתי עם ה', בלי מילים גבוהות. רק: "אבא, תעזור לי לחזור הביתה."
לאט לאט – חזרתי.
היום אני שוב בישיבה רגילה, לומד טוב, חי עם חיבור. אבל הפעם – זה שלי.
לא כי מצפים ממני. לא כי כולם עושים. אלא כי אני בחרתי בזה.
אם יש מסר אחד שאני רוצה להעביר אליכם:
"אין אדם שנופל – סתם. לפעמים, רק כשאנחנו בתחתית, אנחנו באמת יכולים לבחור לעלות. אם נאמין שהקב"ה איתנו – גם בתוך הבוץ – נקום חזקים יותר."