אחת התרמיות הפסיכולוגיות הגדולות והמוצלחות בעידן המודרני היא “כפתור הפלצבו”. כל הולך רגל מכיר את התופעה – וזה קורה דווקא ברגעים הכי לחוצים.
אדם נעמד במעבר חצייה, והרמזור מתחלף לאדום. הוא ממהר לעיסוקיו ומנסה, בכל דרך, לזרז את המעבר לאור ירוק שיאפשר לו לחצות את הכביש בבטחה. וכאן נכנס לתמונה הכפתור המוכר, אותו כולנו מכירים – הכפתור התלוי בסמיכות לרמזור, ועליו כתוב באותיות קידוש לבנה שלחיצה עליו תעביר את הרמזור לירוק, או לכל הפחות תזרז את התהליך.
בחלק מהמקרים הכפתור אף “מנומס” ומשיב לך: “בקשתך התקבלה”. אין אפשרות להסביר את תחושת האושר – מרגע זה האדם מרגיש שליטה מלאה בכבישי ישראל ובהחלפת צבעי הרמזור.
ישנם כאלו שעדיין אינם חשים מסופקים ורגועים, ולוחצים שוב ושוב על הכפתור, ומשוועים לראות את התוצאה.
צר לי לאכזב את קוראי המאמר ולחשוף את הסוד שמהנדסי התנועה לא רוצים שנדע: ברוב המקומות בעולם, הכפתורים מנותקים לחלוטין מהשפעה על פעילות הרמזור, שמכוון מראש לפעילות מסודרת – איזה צבע ידלק ומתי.
השאלה המתבקשת שעולה מיד היא: אם כך, מדוע העיריות משקיעות באותם כפתורים, בזמן שהם כלל אינם משפיעים?
התשובה מפתיעה, והמסר עוצמתי עוד יותר: פסיכולוגים קבעו שבני אדם אינם מסוגלים לחיות במצב של חוסר שליטה. בזמן ההמתנה לאור הירוק, הלחץ עולה, ואנו מנסים בכל דרך לשנות את המצב. אך ברגע שיש כפתור ללחוץ עליו – גם אם בפועל הוא לא משפיע כלל – תחושת השליטה (המזויפת) מרגיעה את המח.
האמת היא שכפתור מעבר החצייה אינו כפתור הפלצבו היחיד.
גם, ובעיקר, בחיים האמיתיים, ישנם “כפתורים” שאנו לוחצים עליהם באופן קבוע – למרות שאינם מועילים או משנים דבר. אנו מתמידים בלחיצה על אותם כפתורים שוב ושוב.
הכפתור המרכזי מסוג זה הוא כפתור הפרנסה.
פרנסת האדם קבועה, ואין לנו סיבה לדאגה – מתי ואיך זה יגיע. בכפתור זה אמנם אנו מצווים ללחוץ כהשתדלות, אך הלחץ והדאגה סביב הפרנסה דומים ממש ללחיצה על אותו כפתור מדומה, שוב ושוב.
האדם טרוד רוב חייו בשאלה כיצד יתפרנס וכיצד יוכל לחיות בכבוד. הוא מוסיף לעצמו עבודות בלי סוף, בזמן ש“צומת הפרנסה” מסודרת בסדר מדויק ומיוחד, בניהול מושלם של מי שאמר והיה העולם.