בפרשתנו אנו מוצאים את השכר המיוחד שקיבל פנחס על מעשה הקנאות שלו והוא "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
לכאורה, יש כאן סתירה פנימית, "הקנאות – והשלום" הם שני קטבים רחוקים. אולם, אם נתבונן בהעמקה ביסודות ה"חינוך", נראה כי דווקא בחיבור הזה טמון סוד ההצלחה של "מלמדי תינוקות" ושל הורים המבקשים להנחיל מסורת של דורות.
בישיבות נהוג להסביר כי "קנאות לכבוד ה'" אינה נובעת מכעס או מאופי סוער, אלא מתוך להט של קדושה ואכפתיות מחילול ה', ולכן כשפנחס רואה חילול ה', הוא אינו יכול לעמוד מן הצד.
במישור החינוכי, זהו יסוד היסודות. ילד חייב לראות אצל מחנכו ואצל הוריו "קנאות" לדברים שבקדושה. אם הילד יחוש כי לאביו או לרבו "לא אכפת" באמת אם התפלל בכוונה, או אם הקפיד על קלה כבחמורה, הרי שגם בלבו של הילד תשתרש אדישות. הקנאות של פינחס מלמדת אותנו שחינוך מתחיל בלהט פנימי. ללא אש בוערת של אהבת תורה ויראת שמים אצל המחנך, לא ניתן להדליק את נשמת המתחנך. כמאמר הידוע: "דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב", ואם הלב אינו בוער, כיצד ידליק לבבות אחרים?
עם זאת, התורה מיד מעניקה לפינחס את "ברית השלום". ומפרש הנצי"ב (בספר העמק דבר במדבר כה, יב) שברכת השלום היה דרוש לפינחס כ"חיסון ומגן" מפני תופעות הלוואי של הקנאות. שמי שפועל במידת הדין ובקשיחות, עלול להפוך לאדם קשה וזועף.
ולכן בחינוך ילדים, הקנאות לעקרונות חייבת להיות עטופה ב"ברית שלום". אם המחנך נשאר רק בבחינת "רומח פינחס", הוא עלול לאבד את הקשר עם נפש הילד. ה"שלום" הוא היכולת להפריד בין המעשה הלא-ראוי שעשה הילד, לבין הילד עצמו. המחנך צריך להקרין לילד: "אני אכן קנאי למען התורה שלך, למען היראת שלך, להצלחה שלך, אבל הקשר בינינו הוא קשר של שלום ואהבה שאינו תלוי בדבר".
יהי רצון שנזכה להעמיד תלמידים וצאצאים המשלבים בקרבם את אש הקודש עם נועם המידות, כדרכו של פינחס שזכה לכהונת עולם מתוך שלום.