הרב משה פינטו
התורה מספרת על אדם שקילל את ה', והתורה מציינת: "ושם אמו שלומית בת דברי". מדוע התורה מזכירה את שם האם ולא את שם המקלל עצמו?
כאן טמון מסר עמוק על אחריות הורית. כשילד סוטה מהדרך, השאלה הראשונה צריכה להיות: מי חינך אותו? התורה מלמדת שהאחריות היא קודם כל על המחנכים – ההורים.
אנחנו מתפתים לעתים ל"רחמים" מוטעים על ילדינו. "בחוץ קר, תן לו לישון במקום ללכת להתפלל", "הוא עייף, שיוותר היום על שיעור התורה". אבל רחמים אלה מחנכים לוותרנות ומזיקים בטווח הארוך.
חז"ל מספרים על רבי שמעון בר יוחאי שנאלץ לברוח למערה כשחייו היו בסכנה. הוא לקח איתו את בנו אלעזר, למרות שעל הבן לא הייתה גזירה. במערה חיו בתנאים קשים מאוד – ישנו בתוך החול, למדו בייסורים, סבלו מחסור. מדוע לקח האב את בנו? כי הוא לא היה מוכן "להפקיר את חינוך בנו", אפילו במחיר סבל משותף.
הסוד הגדול בחינוך הוא הדוגמה האישית. כשילד רואה את הוריו מקפידים על תפילה במניין, מכבדים את השבת, קובעים עתים לתורה – זה חודר לנפשו והופך לחלק מזהותו.
האחריות על עתיד ילדינו מוטלת עלינו. לא המערכת, לא החברה – אנחנו. אל לנו לברוח מאחריות זו, גם כשהיא דורשת הקרבה. זוהי המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק לילדינו.