שמי אברהם קינן (שם לא בדוי), גר בקרית אתא, נשוי ואב לארבעה מתוקים. נשאתי לפני שתים עשרה שנה. החתונה שלי ושל אשתי עדן התקיימה באחת האולמות המפוארים באזור ירושלים. כל החברים ובני המשפחה היו שם כדי לשמח אותנו. חתונה מיוחדת לזוג מיוחד. הייתי בגיל עשרים ושמונה בשעה שעמדתי תחת החופה. העתיד הראה לי שמצפה לי רק טוב, שפע וברכה. הקפדתי למקד את המטרה שלי בתחילת חיי הנישואים – להגיע למקסימום של שלום בית ומינימום חילוקי דעת.
וכך גם היה יום אחרי החתונה. הייתי ממלא אחר כל בקשה של אשתי, בין קטנה ובין גדולה. החיים התחילו על רגל ימין; כביסות, בישולים, קניות, עבודה ועוד דברים שהיו חלק מהותי מהבית שלנו – השתדלתי לקחת על עצמי כמעט במאה אחוז. תמיד הייתי מתאים את העבודה שלי עם הציפיות של אשתי.
אולי תגידו שזה הכי טוב שצריך לקרות. אולי. אבל בשלב מאוחר התברר, שהדברים היו צריכים להתנהל יותר בחכמה, במתינות, וללא צורך לרצות. הבקשות של אשתי עלו מיום ליום, והיא כבר התרגלה שכל מה שצריך – אברהם יבצע. היא הרגישה שהדבר היחיד שהיא צריכה לעשות הוא: לשבת רגל על רגל בספה ולהתכתב חופשי עם חברותיה. חופשי חודשי. ובעצם למה לא? אברהם בשטח, אפשר להתפנק…
ואז זה קרה. באחד מהימים ששבתי מהעבודה חזרתי עייף מאוד. רגליי היו כבדות, וראשי חיכה רק לכרית. אשתי ביקשה ממני שאכניס כביסה ושאקנה קצפת לעוגה – אבל שכחתי. לא בכוונה – רק בגלל אותה עייפות שתפסה אותי. למחרת שחזרתי מהעבודה, הבנתי שמשהו השתנה בבית. אין את החיוך ואת קבלת הפנים שאני חוזר מהעבודה. זה התחלף לפרצופים שונים ומשונים, פרצופים שלא הכרתי. גם התשובות לשאלות ששאלתי מצידה זכו למענה יבש וענייני. לא יותר מכן ולא.
שאלתי את עצמי מה קורה לאשתי, הייתי מתעלם מכך ואומר: שיתכן וזה מעומס עבודה והיא עייפה, נמתין עם זה עוד יום יומיים. ולא צריך לנחש הרבה. גם אחרי פרק הזמן הזה, היא נשארה כמות שהיא.
השיא הגיע בערב חג הסוכות. בחג הזה כל המשפחה והדודים נוסעים להתארח אצל הסבתא שגרה בעפולה. ארבעים איש סביב שולחן החג – רגעים שאף בן משפחה לא מרשה לעצמו לפספס. אמרתי לאשתי שאני ממש רוצה לנסוע לחג לשם. והיא השיבה: "לא. אנחנו עם ההורים שלי אצל דודים שלי". ניסיתי להסביר לה שגם בראש השנה וגם בחג שבועות היינו אצל המשפחה שלה, כעת הגיע התור של המשפחה שלי. אבל היא בשלה: "כל המשפחה שלי מגיעה אני לא רוצה לפספס, חשוב לי מאוד. זו פעם בשנה". תכונת הריצוי שוב קפצה לי והסכמתי איתה. חג שלישי ברציפות שאנחנו אצלה.
הרגשתי שמשהו לא בסדר קורה. מאז ששחררתי קצת מהלחץ של עול הבית, והסכמתי לעצמי לתת גם לה מטלות – הייחס אליי השתנה גם כן. אם פעם הייתי עושה את כל הכביסות, הקניות, שטיפת הכלים, שטיפת הבית, ועוד – היום סידרתי את זה שעל כל פעמיים שלי היא תעשה פעם אחת.
התחלתי לחשוד בעצמי שאני מקור הבעיה. אולי אני לא בסדר בזוגיות, אולי אני זה שפוגע בה ומכניס אותה למתחים, אולי באמת לא צריך בכלל ללכת בחגים למשפחה שלי ותמיד ללכת אחריה בעצימת עיניים, וכל מה שהיא אומרת רצוי ומקובל. אבל גם שאני מוותר ונותן הכל – עדיין היא משדרת לי שאני בעיה. שימו לב: היא לא אומרת לי כלום עליי, לא רומזת – אבל משדרת בפול ווליום שאני מהווה בעיה רצינית בבית.
הרגשתי שאני לא יכול להמשיך ככה. הרגשתי שהנפש שלי עוד מעט קורסת מעומס רגש. כדי להבין מה קורה מסביבי פניתי, לרב שאני מתייעץ איתו לעיתים תכופות ושאלתי אותו. הוא ביקש ממני שאשלח את אשתי לאשתו שהיא יועצת זוגית מפורסמת ומקצועית.
חזרתי הביתה. אמרתי לאשתי שהתייעצתי עם הרב ואני מאוד מבקש שאם היא רוצה שהבית ימשיך לתפקד עם אהבה ואחווה בינינו – שתלך ליועצת. היא הסכימה. וזה גם נס לכשעצמו.
הם קבעו ביניהם להיפגש בשעות הבוקר, וכך היה. לאחר קרוב לשלוש שעות(!), מצלצל אליי הרב ומבקש ממני להגיע אליו הביתה בדחיפות. הוא הכניס אותי לסלון, הכין לי כוס תה וקרא לאשתו להגיע גם כן. היא ישבה כשבידיה דף שהיא כתבה עליו. והיא מתחילה לספר לי על כך שהיא עלתה שאשתי סובלת מחשיבה שלילית קיצונית. "כל פעולה קטנה שלא היית עושה בבית", אמרה לי היועצת, "היא היתה מפרשת את זה כדבר שלילי ורע נגדך. כך פעלה דרך החשיבה שלה: אם לא הפעלת מכונה – אתה בעייתי ורע. אם אתה רוצה לעשות חג אצל המשפחה שלך – אתה גם בעייתי אתה לא שומע בקולה. וכך כל דבר. במקום להסתכל על הדברים הטובים שכן היית עושה בבית היא היתה בוחרת להסתכל על השלילי, על הרגעים שבהם לא היה לך כח, שהצדק היה איתך. הגעתי איתה לעומק עד כדי כך, שגם על הנראות החיצונית שלך היה לה חשיבה שלילית. היא חשבה שהיא יכלה להביא מישהו בעל חזות אחרת כאוות נפשה".
קבלתי את הדברים בהלם מוחלט. ואט אט התחלתי להבין שבאמת הדברים נכונים. כל פעם שהייתי בצד שלה – הכל היה בסדר. מתי שהדעה שלי היתה נאמרת אחרת – כל הבית היה מתהפך. היועצת הביאה לה דף תרגולים, לכתוב בכל יום את הדברים הטובים שיש בי והדברים הטובים שעשיתי. כך בתקופה של חודש – אשתי חזרה אליי מחדש.
לפתע כל דבר שאני עושה בבית – הוא טוב. אני יכול לבקש דברים גם שפחות מתחשק לה, ולקבל חיוך אחר הדיבור שלי. היא למדה להעריך אותי, ולתת לי את המקום שלי כאישיות בפני עצמה. מאז גם אני הפסקתי לרצות ולהתרצות. התחלתי לרצות רק את הדעות שלי, וגם שהם היו נפגשים עם מישהו שמעוניין אחרת, הייתי יודע לעמוד על מה שבאמת חשוב לי, ולא לוותר רק בשביל לקבל טיפה של אהבה או מפחד שירחיקו אותי.
זוגות יקרים, התפקיד שלכם בבית זה להיות אתם עצמכם. אל תרצו, אל תוותרו על הרצונות שלכם. ואם אתם סובלים מחשיבה שלילית, תתקנו אותה רק בשביל הזוגיות שלכם. קחו דף ועט, ובכל יום תזכירו לעצמכם כמה טוב יש בבן/בת זוג שלצידכם.