לפני תקופה ניגש אלי נער שנמצא בתהליך התקרבות אמיתית לבורא עולם. הוא קיבל על עצמו קבלות טובות, וברוך ה' הוא עלה על דרך המלך.
אך כידוע, ככל שאדם מתקרב לבורא עולם, היצר הרע שלו גם כן מתעצם ומתחכם.
מספר לי הבחור ואומר לי:
"קיבלתי על עצמי השבוע להתחיל להתפלל תפילת שחרית במניין בבית הכנסת, לאחר שהייתי נוהג להניח תפילין בבית ולומר רק 'שמע ישראל'.
תכננתי היטב את הקימה המוקדמת לתפילה במניין. כיוונתי שעון מעורר, ואף דאגתי שאחד מבני הבית יעיר אותי בשעה שנקבעה.
למרבה האכזבה, הבוקר הגיע, פקחתי את עיניי – והנה השעה היתה 10:00 בבוקר.
את השעון המעורר לא שמעתי, ומי שהיה אחראי להעיר אותי – שכח מזה ויצא מהבית.
וכעת אני מלא תחושה של עצב, פספוס ואכזבה מעצמי, שהרי כבר ביום הראשון – נפלתי."
הסתכלתי עליו ואמרתי לו: שאת הקושי, הצער והתחושות הללו – לא מעט מרגישים לאחר שכביכול "פספסו" עשיית מצווה, או לעיתים גם לאחר נפילה בעבירה שהם לא תכננו לעשותה כלל וכלל.
האם תחושות שכאלו נכונות?
האם אדם שתכנן לעשות מצוה, אך בסופו של דבר לא הצליח לקיימה – צריך להיות בצער או חלילה להאשים את עצמו?
בכדי לשמוע את התשובה המדויקת לשאלה זו, פתחתי בפניו את הספר "חובת הלבבות – שער הבטחון", בפירוש הבטחון הנכון שיש להשתמש בו – בחלק הרביעי, המופיע בפרק ד'.
מסביר רבנו בחיי הסבר נפלא, הנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו:
"כל מצווה או עבירה מורכבת משלושה חלקים:
- מחשבה – לחשוב על אותו מעשה.
- החלטה והתבוננות – להחליט ולתכנן לבצע את אותה פעולה.
- השתדלות והוצאה לפועל – של אותו מעשה.
לדוגמא, אדם שמע שיעור על מעלת מצוות הנחת תפילין, וכעת עוברת בו מחשבה על כך – הרי הוא בשלב הראשון.
לאחר מכן הוא יעבור לשלב השני התכנון ויאמר לעצמו: "מחר בע"ה אני רוצה להתחיל להניח."
והשלב האחרון: שלב הביצוע.
אומר רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות, שמתוך שלושת החלקים הללו נתן לנו בורא עולם את שני החלקים הראשונים.
דהיינו: אדם יכול לחשוב על עשיית מצווה או עבירה, ואף לתכנן את עשייתה – אך שלב הביצוע אינו נמסר בידינו כלל, ואין לאף אדם יכולת להחליט מה לעשות ומה לא.
ולכן, אם באמת חשבת ורצית לקיים מצוה מסוימת – כעת דע לך שמחובתך לבטוח ולהתפלל לבורא עולם שיתן לך את הכח להשלים את הפעולה ולקיים את המצווה.
ואין לך שום אפשרות להחליט האם זה יקרה או לא.
ואם לאחר הרצון והתכנון שלך – לא עלה בידך לקיים את המצווה, בדיוק כמו אותו בחור שרצה ותכנן לקום לתפילה אך לא עלה בידו – עליך לשמוח ולזכור שאינך אשם כלל בכך.
שקיום המצווה אינו נתון בשלטונך.
תזכור תמיד "אם באמת רצית-השגת!".