"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד… שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם… תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (א-ג).
הקדוש ברוך הוא מצווה את משה למנות את עם ישראל, לדעת את מספרם, כי מתוך חיבתם לפניו הרי הוא מונה אותם כל שעה (רש"י). ויש על זה כמה הסברים בדברי רבותינו, מה הצורך בידיעת המספר של בני ישראל כל אחד ואחד באופן פרטי (עיין בפירוש הרמב"ן על התורה א, מה). אבל ראיתי ביאור יפה שכותב השל"ה הקדוש (ח"ב, דף פד סע"ד), למה בעצם צריך לספור את כולם, ולא לפספס אף אחד מישראל.
וכך הם דבריו: כי אף שמצד אחד יש לכולם יחד את זכות הרבים, ציבור שמאוגד יחדיו, אך מאידך לכל אחד יש את הזכות שהוא נמנה בפני עצמו. ללמדנו, שעל כל אדם לחשוב את עצמו לדבר שבמנין (דבר חשוב), ויראה עצמו כאילו הכל תלוי בו, בפעולתו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין מ:) לעולם יחשוב האדם כאילו העולם חצי חייב וחצי זכאי, ואם הוא גם כן עשה עבירה – נמצא מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, עשה מצוה – מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ככה יחשוב תמיד.
כל מילה בתורה מאוד מדוקדקת, וכאן אנו רואים שהתורה סופרת את עם ישראל, וכל אחד ואחד מעם ישראל נספר. באה התורה ללמד אותנו, עד כמה כל יהודי ויהודי נחשב, שכל אחד מעם ישראל מקבל את המקום שלו בתורה הקדושה, כי לכל יהודי יש תפקיד בעם ישראל.
כשאתה שואל את עצמך – מה זה משנה אם אני אניח תפילין או לא, אם אני אבוא לשיעור תורה או לא, תזכור, שגם אתה חלק מהמספר הכתוב בספר תורה. כאשר התורה באה וסופרת כל אחד ואחד מישראל, היא באה ללמד אותך כמה חשיבות יש לך ולכל אחד בעם ישראל.
לפעמים יהודי אחד בעם ישראל יכול להביא לחרבן, כמו קמצא ובר קמצא (גיטין נה:), שבגלל שביישו את בר קמצא התגלגל הדבר עד שהביא לחרבן בית המקדש, כי פגעו ברגשות של יהודי אחד. מצד שני, המעלה של יהודי אחד אנו מוצאים במה שאמרו רבותינו (סנהדרין לז.): כל המקיים נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא.
כשאדם בא לשיעור תורה, הוא צריך לחשוב – 'שבורא עולם ספר את עם ישראל הוא ספר גם אותי'. זאת אומרת, שכל אחד מאיתנו נמצא בתורה הקדושה, עם ישראל צריך אותו, הוא חלק בלתי נפרד, ואי אפשר להסתדר בלעדיו. וכך כל אחד ואחד צריך לדעת את החשיבות של עצמו, ואל יאמר – יש הרבה דתיים במקומי… יש הרבה אנשים שיעשו במקומי…
אמנם, אדם לא צריך להתגאות ולחשוב – 'בלעדי לא היה כלום', אבל באופן פרטי אדם חייב לומר "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז.), כל אדם צריך לדעת שיש לו תפקיד בעולם שרק הוא יכול למלאות, ועם זאת להיות בבחינת "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). כלומר, מצד אחד אני שווה הרבה, כל העולם נברא בשבילי. מצד שני, לדעת שהמתנה הזו – בורא עולם נתן לי. לחיות בתחושה שכל מה שאני באמת שווה משהו זה מתנה גדולה וחשובה, ואני צריך לנצל אותה לטובה, וחס ושלום לא להתנשא על האחר.
זו נקודה שכל אחד ואחד יקח לתשומת לבו, במיוחד אלו שעוברים עליהם משברים, כי מי שעובר עליו משבר מרגיש שהוא מיותר בעולם, הוא אומר לעצמו: "כולם מתחתנים, לכולם יש ילדים, לכולם יש כסף – ואני לבד"… תמיד תזכיר לעצמך, שכשספרו את בני ישראל – גם אתה נספרת, גם אתה חלק מהמספר הכתוב בספר תורה. אם לא היית שם, המספר היה שונה. ובספר תורה כל שינוי קטן פוסל אותו, אין לו קדושת ספר תורה ואי אפשר לברך עליו. כלומר, כל יהודי ויהודי, בלעדיו אין את עם ישראל. כל אחד שקול כנגד כל העולם כולו.
וזה היה תכלית ציווי ה' יתברך למשה ואהרן למנות את בני ישראל, לדעת את מספרו של כל אחד ואחד מהם, שכל אחד מהם לבדו ראוי לכל הכבוד והגדולה, וכולם היו עוברים לפניהם באימה ובכבוד (עיין בפירוש הרמב"ן בשם המדרש), ומתוך כך – הם מנהיגי הציבור – ישימו עיניהם לטובה על כל אחד מישראל לבדו, להחשיבו בפני עצמו, שכל אדם מישראל יש לו חשיבות וערך רב, ורק אחר כך להחשיבו בתוך הכלל.
יהי רצון שנזכה להעריך ולהחשיב כל יהודי, שנדע שלכל אחד יש את התפקיד שלו בעולם הזה, וכך גם באופן פרטי, לכל אחד מאיתנו יש את המסלול שלו, את מה שה' יתברך דורש ממנו. כי זו ההצלחה האמיתית של כל אדם, למלאות את השליחות המיוחדת לו, ומתוך כך נגיע לשלמות האמונה – להדבק בה' ברוך הוא, ולכל מעלות טובות. אמן, כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך