רבותינו עם כל גדולתם העצומה בתורה הקדושה, התנהגותם הינה בענווה מופלאה. להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'לב ישראל' על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל "האבן האזל" על הרמב"ם.
רבינו הצטיין באופן מיוחד בענוותנותו הפשוטה. כשבא לפניו תלמיד ישיבה אפילו מישיבה קטנה, היה משוחח ומדבר איתו בלימוד, ומחשיב אותו, כאלו עומד בפניו תלמיד חכם בא בימים. כשהתלמיד הקשה קושיה טובה או עלה בידו לתרץ תירוץ, היה רבי איסר זלמן קופץ משמחה, ומביע התפעלות עצומה "מהדברים הנפלאים והנחמדים".
סיפר הרב צבי וינברג: הרבה פעמים זכיתי להיכנס אליו ולשוחח עמו בסוגיות הש"ס. והנה סיפור נפלא, שראיתי, ממנו אפשר להיווכח בגודל הענווה המופלאה שלו: היה זה ביום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ, נכנסתי לבית -כנסת כדי ללמוד, והנה ניגש אליי הגבאי וביקש את סליחתי: "האם יכול אתה בבקשה לחפש מקום אחר? היום במחילה מכבודך, עסוקים אנו בניקיון המקום לכבוד פסח". לשמע דברים אלו פניתי לבית כנסת אחר, ושוב חזרה התמונה על עצמה: הגבאי שם ניגש אליי וביקש ממני לחפש בית כנסת אחר. הייתי אובד עצות: לאן אוכל ללכת ללמוד? חככתי בדעתי ו'בלית ברירה' עליתי לביתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן.
על אף הזמן הדוחק )הזכירכם, ערב פסח היה( הצדיק קיבל אותי במאור פנים ושאל לבקשתי, אמרתי לו שבאתי במטרה אחת – לשוחח עימו בלימוד התורה הקדושה! ראש הישיבה נענה ברצון ובשמחה, והיטה אוזן לשמוע מה בפי. על השולחן, הייתה מוכנה פרוסת לחם, דברי מריחה וכוס קפה. עד היום אני לא סולח לעצמי במחשבה לאחור – מדוע לא המתנתי עוד מספר דקות, עד שהרב היה מסיים לאכול? קרוב לשעתיים! ארכה השיחה, הרב השיב לי על השאלות, שהרציתי בפניו, סתר ובנה.
קרוב לחצות היום חזרה הרבנית ביילה הינדא, כשידיה עמוסות בסלים מקנייה, שערכה לכבוד החג. כשראתה שהצלחת והכוס מונחים כמו שהיו בבוקר, שאלה את בעלה ראש הישיבה: "מדוע לא טעמת כלום"?
רבי איסר זלמן ענה לה בתמימות: "הרי נכנס כאן בן תורה ובא לדבר איתי בלימוד התורה הקדושה, איך יכולתי להפסיק באמצע ". ?
ענתה הרבנית בשאלה: "מה היה קורה, אם היית אומר לבחור שימתין כמה דקות עד שתגמור לאכול, ואח"כ תקבל אותו בכבוד הראוי לו?"
הרים רבינו את קולו ושאל בתמיהה: "מה…וכי אני פרופסור, שצריכים להמתין לי?"
(פניני עין חמד)
