השבוע אם לא נגאל יחול צום ט' באב, שהוא אחד מכמה תעניות שאנו פוגשים בגלגל השנה, שרובם ככולם באים בעקבות מאורעות טרגיים שחוו אבותינו.
ולכאורה דבר זה טעון ביאור שהרי ברור לכל בר דעת, שאם היה פוגש אדם שעבר צער וסבל גדול כגון שנדרס ונפצע, וברוך ה' בסוף השתקם, וכי יעלה על הדעת לומר לו שכל שנה, בתאריך שזה קרה שייזכר בדיוק ברגעים הנוראים שחווה, ובכל פרטי הנזק וטלטולה האדיר של הנפש, וכי יש פסיכולוג או איש טיפול שיאמר שטוב לעשות כזה דבר, הרי ברור שלשם כך ברא הקב"ה לאדם את כח השכחה וההדחקה, ואם כן מדוע התורה מנציחה דברים כאלו, הרי עד ששכחנו ברוך ה' למה להזכיר?
אלא ודאי ההסבר שהגלות שלנו עדיין קיימת בהווה, ולא רק בעבר, אבל עדיין קשה ולא ברור שהרי גם אדם שמסיבה כזו או אחרת סובל כרגע בהווה כאבים, וכי נמליץ לו לא להתרכז בהם, או לנסות להסיח דעתו ולקחת משככי כאבים, כדי להקל את הכאב, ואם כן אפילו שאנו עדיין בגלות הרי עדיף לא להתרכז בזה ולהתחבר לכאב? אלא ההסבר הוא שיש רק סוג כאב אחד שיהיה לאדם, ואנו נמליץ לו להתרכז בו, ולא לטשטשו, כגון כאב שיניים, אדם שכואב לו השיניים בהווה, נמליץ לו לרוץ מהר לרופא, כי אם לא יעשה כך חלילה יהיה יותר גרוע, ופעמים שזה בלתי הפיך, ואז נסביר לו שהקב"ה ברא כאב כמנגנון הגנה על הגוף כדי לשומרו, אותו דבר אנו הגלות עדיין בשיאה, ואנו יכולים לצאת ממנה ע"י תשובה, ואם לא נעשה אותה חלילה יכול להיות יותר גרוע, לכן כמה שיותר נתרכז בכאב, נזרז את הרפואה, נמצא שגם ט' באב מבוסס על תקווה, אנו רוצים ויכולים להגאל, לכן אל לנו לשכוח את הכאב, נרוץ לרופא זו התורה, נתקן דרכינו ונשובה אליך, וניגאל גאולת עולמים, וירפא הכאב ותבוא הישועה.
