רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, שנודע בכינויו "הסבא מנובהרדוק", היה מתלמידי רבי ישראל מסלנט ומגדולי מפיצי תנועת המוסר. הוא ייסד את ישיבת נוהברדוק הידועה שביססה את בניית אישיות תלמידיה על מוסר ועבודת מידות מעשית.
מנהג היה לו לסבא: לצאת אל היער הסמוך לישיבה כדי להתבודד ולערוך את חשבון הנפש.
באחד הימים, במהלך התבודדותו ביעד גילה הסבא בקתה עזובה, שהתברר כי נבנתה על ידי חוטבי עצים למחסה בזמן שהותם ביער. הסבא שמח על גילוי הבקתה, ומיני אז נהג לסור לאותה בקתה עם ספרי מוסר, להתייחד בה עם קונו ולערוך את חשבונות נפשו באין מפריע.
לילה אחד סר הסבא אל הבקתה, וכהרגלו הדליק את הנר ושקע בלימוד מתוך השתפכות הנפש. השעות חלפו במרוצה, והסבא לא שת לבו לזמן החולף ביעף.
והנר, כדרכו של הנר, כילה את חלבו בחומו ודעך עד שנכבה.
בין רגע התכסתה הבקתה בעלטת הליל.
לב יער, אישון ליל, עלטה. הסבא דמם רכון מעל ספריו, אך הפחד היה ממנו והלאה. הן הקב"ה צופה ומשגיח אף ברגעים בהם אדם שרוי באפילה, אז מה לו לפחוד אם הוא סמוך ובטוח בישועת ה'.
הסבא המתין בסבלנות לישועת ה', ובחסדיו המרובים היא לא אחרה לבוא.
קול צעדים נשמע מחוץ לבקתה, מלווה בהבזקי אור עמומים, ולאחריו נשמע קול חריקת דלת הבקתה.
הדלת נפתחה ובפתח נראתה דמות אדם ניצבת ובידה נר דולק. הסבא עקב אחר תנועות הזר הנכנס ומניח את הנר בפמוט הריק, ואז יצא אל הרוח הקרה ונבלע בחשכה.
אממ… מי זה היה? אדם? מלאך? אולי אליהו הנביא? האמת שאת הסבא זה לא העסיק. הוא פשוט המשיך בלימודו, כאילו היה זה דבר שבשגרה.
בבוקר כיבה הסבא את הנר והביאו אל לישיבה, שם סיפר לתלמידיו את סיפור הנר, ומיני אז הוקצה עבור הנר מקום למזכרת, ובפי כולם הוא נקרא: "נר הבטחון".
שנים חלפו, ושריפה פרצה בעיר. בתי העץ היו למאכולת אש, וכל הניסיונות להשתלט על לשונותיה עלו בתוהו.
בני הישיבה מיהרו להוציא מהישיבה את ספרי התורה, התפילין וספרי הקודש, אך שכחו להציל דבר אחד. את נר הבטחון…
נר הבטחון לא עמד בעוצמת האש, הוא הותך כליל ואבד.
הבחורים הצטערו מאוד שלא מיהרו להציל את הנר, והתאכזבו שלא תהיה להם עוד עדות חיה לביטחונו המוחשי של רבם.
אך היחיד שלא הצטער היה הסבא בעצמו.
"כל עוד היה לנו את נר הבטחון", אמר הסבא לתלמידיו, "אות הוא כי נזקקנו לו. אולם עתה שאיננו – סימן מובהק הוא שאיננו זקוקים לו עוד!".
ומה צורך היה להם בנר אם נותרה להם עדות חיה לבטחון בדמותו של הסבא.