פרשת נצבים הנקראת לעולם בסמוך לחג ראש השנה פותחת בהכרזה המכנסת את כל ישראל יחד: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם". פשטות נראה כי המילה "היום" מתארת את זמן כריתת הברית. אולם בספר הזוהר הקדוש מגלה לנו כי תיבת "היום" מכוונת בעצם ליום הדין הגדול והנורא ראש השנה. כפי שמצינו בספר איוב לגבי יום המשפט: "ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם", ואמרו חכמינו זה הוא יום ראש השנה. וכן מצינו אצל אלישע הנביא בבואו אל האשה השונמית נאמר: "ויהי היום ויבוא שמה…", וחז"ל מגלים שאותו היום הינו ראש השנה שבאותו היום היא נפקדה.
ביום הרת עולם זה, שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. ביום כה גורלי ונורא, שבו כל לב חרד מאימת המשפט, שורת השכל מחייבת שניגש כולנו אל המשפט בהכנעה, בשפלות רוח גדולה ובכפיפת קומה מוחלטת, כאותם עבדים שפלים העומדים לפני אדונם.
אם כן יש להבין, מדוע בחרה התורה הקדושה לתאר את העמידה שלנו דווקא בלשון "נצבים"? הלוא תיבה זו מבטאת עמידה זקופה, איתנה ויציבה. כיצד קומה זקופה וחזקה משתלבת עם פחד הדין הנורא?
התשובה הברורה טמונה במהות היום שהיא המלכת מלך. כדברי חז"ל הקדושים: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". תקיעת השופר היא בעצם תרועת המלכת מלכו של עולם. בתוך אימת הדין הגדולה, עם ישראל זוכה למשימה נשגבה ומיוחדת מאד והיא להמליך את בורא עולם. תודעה נפלאה זו נוטעת בנפשנו רוממות אמיתית וגאווה דקדושה. לכן אנו יכולים לעמוד נצבים זקופים ממש כמשמר הכבוד ביום ההכתרה.
לרעיון נשגב זה ישנה השלכה חינוכית עמוקה וברורה. לעיתים אנו באים לחנך בני נוער ליראת שמים רק דרך הדגשת הפחד ואימת העונש, במדרגת כפיפת קומה. אולם החינוך השלם דורש להעמיד את הנער במדרגת נצבים. כאשר נער צעיר מבין שיש לו תפקיד חשוב ומרכזי בהמלכת המלך, הוא מתמלא באותה רוממות רוחנית, ומוגן היטב מכל פיתויי הרחוב בגאוות יחידה טהורה.
