השמש קפחה בעוז על גבם של התלמידים, שצעדו בטור ארוך במסלול ההליכה התלול. המורה והמדריך שלהם, הרב דרור, צעד בראש המחנה עם תרמיל כבד על גבו. למרות החום המתיש והדרך המאתגרת שדרשה מאמץ פיזי רב, פניו האירו והוא זמזם בשמחה ניגון קצבי שהכניס אנרגיה בכולם.
לפתע עברה לידם קבוצת צעירים נטולי זיקה לדת וחסרי סובלנות. הם הביטו בקבוצת הנערים שומרי המסורת בבוז, וסיננו הערות ציניות ומזלזלות על אורח חייהם הקפדני.
האווירה בין התלמידים נעשתה מתוחה, אולם הרב דרור המשיך לזמזם כאילו לא שמע דבר מלבד זמזומו.
היה זה אלעד ששבר את השתיקה.
"הרב דרור", קרא אלעד, "אנחנו מתאמצים כל כך ללכת בדרך הישר, וניכר שהסביבה בחוץ לא מבינה ולא מעריכה אותנו – להיפך, נראה שחלקם אפילו מזלזלים בנו. אז למה שלא נעגל מעט פינות ונוריד מעט את הסטנדרטים שלנו כדי להשתלב טוב יותר ולא למשוך אש?".
הרב דרור עצר ממהלכו והצביע בידו. כולם הפנו את מבטיהם לכיוון שאליו החווה, והבחינו בשיח יבש ומתולתל בקוצים וברקנים שבין צפריו צמחה לה שושנה אדמדמה מעוטרת ושופעת חיות.
"הביטו בשושנה המרהיבה הזו. היא צומחת לה במקום נידח שאיש כמעט ואינו עובר בו. אף אחד לא מתפעל מיופיה או נהנה מריחה, ובכל זאת – האם היא מפסיקה להדיף את ניחוחה הנהדר או להחליף את צבעם של עלי הכותרת משובבי הנפש? הרי היא לפניכם, תשפטו בעצמכם. היא צומחת במלוא הדרה גם בלב המדבר, וזאת מפני שהיא לא זקוקה לאישור חיצוני כלשהו כדי להכיר בערכה. מי שמתעלם ממנה או מחמיץ את פניו מפניו יופיה, ההפסד כולו שלו".
הבחורים המשיכו לבהות בשושנה האצילה בשעה שהרב דרור השמיע את הפסוק "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת", והחל לזמזם את הנעימה שהולחנה לפסוק זה, והבחורים הצטרפו אליו יחד לשירה מעצימה.
נקודה למחשבה: לעיתים אנו נוטים לחוש לחץ חברתי מפני אנשים המבקרים את דרכנו, ומתוך כך אנו עשויים למצוא את עצמנו מתנצלים או מתפשרים על ערכים מסוימים רק להיראות "כמו כולם". אז זיכרו את השושנה, ותפרחו כמוה.
