מאז שהייתי ילדה קטנה התעודה תמיד קבעה מי אני. אף פעם לא ראו אותי, כמה טוב לב יש בי, לא כמה אני מתאמצת, לא כמה אני רגישה לחברות, מה שדיבר בבית היו רק הציונים. כל המחצית היתה כמו פסק דין, טובה או לא טובה, שווה או לא שווה, וברוב הפעמים הרגשתי לא שווה. אף אחד לא שאל איך אני מרגישה או למה קשה לי להתרכז, פשוט כתבו "זקוקה לשיפור"! "לא עומדת בציפיות", וכשהמורות רואות מספרים גם ההורים רואים מספרים וגם אני. לאט לאט המספרים האלה אמרו לי עליי שאני פשוט לא שווה יותר ככה גדלתי בתחושה שאף אחד לא מכיר אותי, לא רואה אותי פשוט כלום, תחשבו איזה שנים עובר על ילדה כזאת.
ואז בכיתה ח' הופיעה המורה חני. כשהיא קיבלה את התעודה שלי היא הניחה אותה בצד ואמרה "אני רוצה לשמוע אותך, מי את ומה את אוהבת". היא לא ראתה ציונים, היא ראתה אותי. המורה חני הזאת הקימה אותי לתחייה נתנה לי תפקידים קטנים והאמינה בי בעקביות. לא הפכתי למצטיינת ביום אחד, אבל הפסקתי להרגיש כישלון. למדתי שאני לא תעודה, אלא קודם כל בן אדם האמונה שלה בי גרמה לי להקשיב יותר לחזור יותר על החומר כי כבר האמנתי בעצמי ביכולות שלי.
כיום אני מחנכת בכיתה ושמה לב לילדה הזאת שאף אחד לא רואה ומנסה להראות לה את עצמה.