מה האינסטינקט הראשוני שלנו בתקשורת מול אנשים – אלמד משהו מהשיחה הזו, או שאני אלמד אותה?
ישנן נשים שכמעט בכל שיחה נשמע מהן בין המילים טון של: "שמעתי את זה כבר", "את זה אני כבר יודעת…", כך גם בשיעורי תורה, בשיחות ולימודים, בחברויות ובכל… או לפחות ברוב.
אשה הרוצה להיות טובה יותר – בהכרח צריכה לחיות בהרגשה של ענווה, שכל מציאות שנתקלת בה יכולה לחדש לך משהו שלא ידעת.
את צריכה להיות מאוד מאוד אמיתית עם עצמך בכדי לבחון זאת, כי בדרך כלל נשים שמרגישות שאף אחד לא יכול לחדש להן יאמרו זאת גם על הכתוב כאן. ולכן – שימי לב, בדקי טוב טוב את ההרגשה הפנימי-פנימית שלך. באיזה אופן אני מגיעה לשיחות, האם האוזן שלי פתוחה ומקבלת או סגורה בחציה ורק נראית כאלו שומעת?
אדם שיודע לקבל דעות שונות משלו, שיודע ללמוד מכל מציאות ומכל אחד – זוכה.
זוכה במידות טובות ונעלות יותר, בייחוד במידת הענווה, הוא גם זוכה באמת ללמוד דברים חדשים ויקרים שבטוח יתנו לו עוד אור במובנים מסוימים. יתרון נוסף וחשוב, הוא שברגע שאת מגיעה לשיחה בהרגשה של פתיחות וקבלה, מיד הדו-שיח נשמע אחרת. אין התנגדויות משום צד לשיחה ואין חוסר תקשורת. כי את באה ממקום אחר. הצד השני שמדברים איתו מיד מרגיש אם את באה ללמוד או ללמד, אם את פה כדי לשמוע ולקבל או להשמיע ולהראות שאת יודעת טוב יותר – ומובן לכל כי האופציות הראשונות הרבה יותר מקלות על השיחה ונותנות הרגשה טובה יותר ולא יוצרות התנגדויות.
אז איך עובדים על זה? בפעם הבאה שמישהי אומרת לך משהו ומיד עולה במוחך שאני כבר יודעת את זה, תנסי לשנות את המחשבה ולהקשיב מאוזן אחרת, אוזן מקבלת יותר. "אולי יש לה משהו לחדש לי, אולי אם אקשיב בין השורות אלמד פה משהו חדש… מה אכפת לי ללמוד", כמובן שאם זה לא טוב לי לא אקח את זה אליי, אבל הרגשת הקבלה וההכלה היא הרבה יותר נעימה לגוף. תנסו בבית.