הרב משה פינטו
בפרשת "שלח לך" התורה מספרת אודות המרגלים שנשלחו לתור את ארץ ישראל וכולם אכן ראו את אותם העובדות, "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד", "וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", ועל הדברים הללו לא היה ויכוח בין המרגלים והנתונים היו נתוני אמת, אכן פירות הארץ משובחים הם, הערים בצורות וגדולות מאד, וילדי הענק נמצאים שם.
אלא שכל אחד היה לו מבט אחר "ומשקפיים" בצבע שונה. עשרת המרגלים שבאו עם גישה של פחד ויאוש אמרו "לא נוכל לעלות", ואילו יהושע וכלב שבאו עם גישה של אמונה ובטחון בהשם, זעקו בקול גדול: "עלה נעלה וירשנו אותה"!
אכן זה מסר גדול לחיים בכלל ובחינוך ילדים בפרט, כאשר ניגשים לבן – תלמיד מתוך מבט שהינו לא יוצלח ומתוך חוסר אמון ביכולותיו, אזי תמיד אותו מחנך יראה בחניך "בעיה" ומזה יגיע לייאוש וממילא זה הפתח לאיבוד המוטיבציה של התלמיד והדרך סלולה לנפילתו וירידתו לתהומות.
אולם אם ההורה או המחנך בא מתוך גישה של "מאמין ביכולותיו" של אותו הבן או התלמיד ורואה את מעלותיו ויתרונותיו, או אז גם יראה את "האפשרויות והתקווה" ומשם הדרך להעצמה אישית של החניך וחיזוק הביטחון ביכולותיו להצליח ולהגיע למצוינות.
ואכן נער הייתי וגם זקנתי ובמשך כארבעים שנים בחינוך, ראיתי הרבה תלמידים שהמחנכים שלהם התייאשו מהם ולא נתנו להם תקווה, ממילא גם החניך שהרגיש זאת שקע בייאוש ופרש וסטה מדרך הישר.
אולם כאשר בא מחנך דגול עם אור על הפנים וחיוך קורן לתלמיד ורואה את הצד החיובי שבו ומפאר אותו מגדיל וממנף את מעלתו, ונוסך בו את התקווה והרצון, או אז גם הוא זועק "עלה נעלה וירשנו אותה".