לא נדיר שבני אדם עוברים תקופות מורכבות במהלך חייהם ושואלים: איפה בורא עולם? חלילה, יתכן שהוא כבר לא רואה אותי? יתכן מאוד שחלק נכבד מהקוראים ירגישו אי־נוחות כאשר יקראו משפטים שכאלו, אך מה לעשות ששמעתי משפטים מהקטגוריה הזו לא פעם ולא פעמיים. אנשים במערכת זוגית בעייתית, כאלה ששקועים בחובות ענק, אחרים שמתמודדים עם בעיות רפואיות מורכבות – מגיעים למקום כואב שכזה, שבו הם חושבים שאולי, חלילה, בורא עולם כבר לא משגיח עליהם.
הסברים יש בשפע, אך תשובה מספקת לטענות כאלה חיפשתי במשך תקופה ארוכה. ובורא עולם, בסיעתא דשמיא גדולה, נתן לי להבין זאת בדרך מיוחדת. באחת הפעמים שבהן שיחקתי עם בתי הקטנה במשחק המחבואים המוכר, שמתי לב לנקודה סופר־מרתקת. כשהגיע תורה להתחבא ותורי היה לאתר אותה, היא פשוט נעמדה לא רחוק ממני ושמה את הידיים שלה על העיניים – מה שכמובן מנע את ראייתה. בתחילה לא בדיוק הבנתי למה היא עושה זאת ומה הקשר, הרי היא אמורה לרוץ ולהתחבא במסגרת המשחק.
אבל אז נפלה בי, בסיעתא דשמיא, התובנה הכל כך עוצמתית הזו. הבנתי שאם אכנס כרגע לתוך מהלך החשיבה שלה, אבין שהיא חושבת שבזמן שהיא לא רואה אותי – כנראה שגם אני לא רואה אותה. התובנה הזו גרמה לי לטלטלה עמוקה. מצד אחד, ברגע הראשון זה הצחיק אותי, שהרי זו חשיבה ילדותית מאוד וחסרת הבנה. אבל מצד שני, במחשבה שנייה, נזכרתי בכל אותם אלו שטענו בפניי: “אולי בורא עולם לא רואה אותי”.
ואז, תוך כדי משחק המחבואים, הכל התחבר לי כמו פאזל מושלם.
גם אנחנו לפעמים לא רואים את בורא עולם. אנחנו מסתירים לעצמנו את הראייה, ודווקא אז אנחנו חושבים שאם אנחנו לא רואים אותו – אולי גם הוא לא רואה אותנו. אבל יתכן מאוד שבורא עולם מביט ומרגיש בדיוק את מה שהרגשתי מול בתי: היא מסתירה את העיניים ובטוחה שאני לא רואה אותה. ואנחנו, הילדים של בורא עולם, מסתירים את העיניים – ובוכים ואומרים: אולי אבא לא רואה את המצב שאנו עוברים. נשאר לנו רק קצת להתבגר, לגדול מעט, ולהבין שאבא לא סוגר את העיניים.
במשפט אחד שמסכם הכל זעק רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע״א:
"וַאֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה – בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ. גַּם מֵאֲחוֹרֵי הַדְּבָרִים הַקָּשִׁים הָעוֹבְרִים עָלֶיךָ – אֲנִי עוֹמֵד".