יש אנשים שמסתובבים כל היום עם חיוך על הפנים אף אחד לא יודע כמה הם עייפים מבפנים, וגם אני הייתי כזה במשך שנים, בעבודה כולם הכירו אותי כאדם רגוע, מסודר, כזה שתמיד מסתדר עם כולם, אף פעם לא עושה בעיות, אם ביקשו ממני עוד משימה אמרתי בסדר, אם נשארתי שעות נוספות שתקתי, אם מישהו יזרוק עלי אחריות שלא תהיה שלי פשוט לקחתי אותה, פחדתי לאכזב, פחדתי שיחשבו שאני חלש או לא מספיק טוב, אז המשכתי עם הכל בשקט, אבל בפנים משהו הלך והצטבר, כל בוקר הייתי קם עם לחץ בחזה, עוד לפני שהתחיל היום כבר הרגשתי עייף, בדרך לעבודה הראש שלי היה מלא מחשבות, מה עוד יפילו עליי היום, מי שוב יתלונן, מה שכחתי לעשות, ולאט לאט העבודה הפסיקה להיות מקום של פרנסה והפך למקום שאני רק צריך לשרוד בו, בבית שלי כבר התחילו להרגיש את זה, הייתי חוזר עצבני בלי סיבה, הילדים רצו לדבר ואני בקושי הצלחתי להקשיב, אשתי היתה שואלת מה קרה ואני עונה לה אני סתם עייף, אבל זה כבר לא היה רק עייפות, זה היה אדם שמחזיק יותר מדי בפנים ולא יודע איך לעצור, יום אחד המנהל שלי קרא לי לחדר וביקש ממני לקחת עוד פרויקט גדול, ובאופן אוטומטי כבר עמד לי על הלשון להגיד כן כמו תמיד, אבל פתאום הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל יותר, הלב שלי דפק מהר, פחדתי שהוא יתאכזב ממני, פחדתי שיחשוב שאני לא מקצועי, ואז בפעם הראשונה אמרתי לו בשקט, 'אני רוצה לעזור אבל אני כבר עמוס מאוד ואני לא בטוח שאוכל לעשות את זה נכון כרגע'. חיכיתי לראות את התגובה שלו הייתי בטוח שעכשיו יהיה כעס או אכזבה, אבל במקום זה הוא רק הסתכל עליי ואמר, אני הייתי בטוח שאתה מסתדר עם הכל, פתאום הבנתי כמה זמן שידרתי לעולם שאני כל הזמן בסדר למרות שבפנים כבר מזמן לא הייתי בסדר, זה לא נפתר ביום אחד, אבל זו היתה הפעם הראשונה שנתתי מקום גם לעצמי, והיום אני מבין. שאדם טוב בעבודה לא אומר להישחק עד הסוף בשביל כולם, כי אדם שלא שומר על עצמו בסוף מאבד גם את השקט שלו וגם את הבית שמחכה לו בסוף היום.
