יש כאב שקשה להודות בו כשאתה מכהן כרב בקהילה, כי אנשים רגילים חושבים שאדם שמחזק אחרים תמיד חזק גם בעצמו, וגם אני חייתי בתוך שנים התדמית הזאת, בבית הכנסת היו ניגשים אליי לשאול שאלות, לבקש עצה, לספר על הבית, על ילדים, על משברים, ואני הייתי מקשיב, מחזק, שומע עם סבלנות, מדבר על אמונה, על כבוד בבית, ואנשים באמת היו יוצאים ממני רגועים יותר,שלמים יותר אבל כהייתי חוזר הביתה משהו בי היה משתנה, העייפות, הלחץ, האחריות, הכל היה יוצא דווקא במקום שהכי הייתי צריך להיות בו חזק מוביל ורגוע, הילדים כבר ידעו לזהות לפי הצעדים שלי אם כדאי לדבר איתי או לא, אשתי היתה מנסה לפעמים לשתף אותי במשהו קטן ואני מיד מגיב בקוצר רוח, לא מתוך רוע אלא מתוך עומס, לא ידעתי להכיל, לא יכולתי להקשיב ,כך הייתי יושב לבד עם עצמי ומרגיש בושה, אני מצליח לדבר ולעזור לכולם על שלום בבית אבל אצלי בבית המתח רק הולך וגדל, לאט לאט נהייתה שתיקה בינינו, לא מריבות גדולות אלא ריחוק שקט, כזה שכואב יותר מלדבר, הייתי רואה את אשתי מסתדרת לבד עם הילדים ומרגיש שאני בגופי בבית אבל לא באמת נוכח, יום אחד חזרתי משיעור שבו דיברתי שעה שלמה על כוחן של מילים בבית, נכנסתי הביתה עייף וראיתי שהילדים עשו בלגן גדול בסלון, בלי לחשוב התפרצתי בכעס, צעקתי בקול שלא הכרתי בעצמי, הבית השתתק בשנייה, ואז ראיתי את הבת הקטנה שלי מסתכלת עליי. בפחד, והמבט הזה שבר אותי מבפנים, באותו לילה לא הצלחתי להירדם, ישבתי לבד בחושך ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שאני מלמד אחרים לבנות בית רגוע אבל הילדים שלי מפחדים מהרגע שאני נכנס הביתה?! זו היתה אחת הפעמים הראשונות שהבנתי שגם אדם שנותן כח חייב לדאוג לנפש שלו, כי אדם שהוא עצמו מחזיק את כולם ושוכח את הלחץ שבפנים בסוף זה יוצא דווקא על האנשים שהוא הכי אוהב, התחלתי בצעדים לא הכל השתנה ביום אחד, אבל התחלתי ללמוד לעצור, להקשיב יותר, לדבר עם אשתי. רק לשמוע אותה, להבין אותה, והיום אני מבין שרב אמיתי לא נמדד רק בדרשות שהוא נותן בבית הכנסת אלא גם בדרך שבה בני הבית שלו מרגישים לידו כשהדלת נסגרת ואין קהל שמסתכל.
