לפני כמה שנים התחלתי להרגיש התקפים. בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי. ישבתי בעבודה באמצע יום רגיל, ופתאום הלב התחיל לדפוק מהר, הנשימה התקצרה, והרגשתי כאילו משהו נורא עומד לקרות. הסתכלתי סביבי וראיתי אנשים עובדים כרגיל, מדברים, מחייכים, ורק אני מרגיש כאילו הקרקע זזה מתחת לרגליים. בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בטוח שזה משהו לא פשוט. אולי בעיה בלב. טסתי לרופא שלי, עשיתי בדיקות, והכל יצא תקין. "זה כנראה לחץ", אמרו לי. אבל זה לא היה רק לחץ. זה היה פחד משתק שלא ידעתי מאיפה הוא מגיע. עם הזמן ההתקפים חזרו. לפעמים באוטובוס, לפעמים באמצע קניות, לפעמים אפילו באמצע תפילה בבית הכנסת. הייתי עומד שם, מוקף אנשים, ומרגיש כאילו אני בעולם כולו. לפני כל היציאה מהבית הייתי חושב: "מה אם זה יקרה שוב?". לאט לאט צמצמתי את החיים שלי. פחות יציאות, פחות מפגשים, פחות מקומות חדשים. זה הרגיש כמו הולך ונסגר סביבי. יום אחד, אחרי התקף חזק במיוחד, ישבתי לבד בבית ושאלתי את עצמי שאלה קשה: "האם ככה ייראו החיים שלי מעכשיו". כמה ימים אחר כך פגשתי חבר שלא ראיתי הרבה זמן. הוא הסתכל עלי ואמר שאני נראה עייף, סיפרתי לו כל מה שעבר עלי להפתעתי הוא לא נבהל. הוא אמר בשקט שגם הוא עבר תקופה דומה. הוא אמר משהו משפט ששינה לי את המבט: "הפחד לא מסוכן כמו שהוא נראה. הוא המליץ לי לדבר עם איש מקצוע וללמוד איך להתמודד עם ההתקפים במקום להיבהל מהם. בהתחלה היססתי, אבל אמרתי לו אני רוצה לנסות. זה לא נעלם ביום אחד. אבל למדתי להבין את מה שקורה בגוף שלי. למדתי לנשום עמוק כשמתחיל גל של פחד, ולזכור שהלב אולי דופק מהר אבל הוא לא מוביל אותי. היום אני עדיין מרגיש לפעמים את הרעד הזה בלב. אבל הוא כבר לא מנהל אותי. למדתי ללכת איתו, לא לברוח ממנו. אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהלב שרועד לא תמיד סימן לחולשה. לפעמים הוא רק מבקש שנקשיב לו קצת יותר.
