בפרשתנו נעמוד על ענין חטאם של משה ואהרן ב"מי מריבה". משה רבינו, מצטווה לדבר אל הסלע כדי להוציא מים לעם הצמא, אך בסופו של דבר הוא מכה בו. בעקבות סטייה זו מהציווי, נגזרת הגזירה הקשה: "לֹא תָבִיאּוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
ויש להבין הרי בפרשת בשלח, כאשר רצו בני ישראל מים, הציווי האלוהי היה הפוך: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" (שמות יז, ו). ואם בראשית הדרך ההכאה הייתה הדרך הרצויה, מדוע כאן היא נחשבת לחטא כה חמור?
הביאור לכך טמון בהבדל המהותי שבין שתי צורות ההנהגה: הכאה מול דיבור. אף ששניהם מעשי נסים, אולם הוצאת מים על ידי דיבור היא נס בדרגה גבוהה ומזוככת הרבה יותר מאשר ההכאה, שהיא פעולה תקיפה ומוחשית יותר.
דור יוצאי מצרים: היה זה דור שזה עתה נחלץ מכור הברזל של השעבוד. הם היו רגילים לכוח פיזי ולהנהגה מוחשית. כדי להשפיע עליהם ולחזק את אמונתם, היה צורך ב"הכאה" – פעולה עוצמתית המנפצת את חוקי הטבע לעיניהם.
אולם בפרשתנו פרשת חוקת, מדובר בדור חדש שגדלו "בצילה דמהימנותא", ניזונו מן המן, הוקפו בענני כבוד ושתו מבארה של מרים. הם הגיעו לדרגה רוחנית גבוהה שבה הנס הראוי להם הוא נס של דיבור. עבורם, קידוש השם האמיתי היה לראות כיצד גם הטבע הדומם נשמע לדיבורו של צדיק.
ונשליך מזה, לענין חינוך ילדים, לכל ילד יש את ה"שפה" המתאימה לו. בתחילת הדרך החינוכית, בגיל הרך, לעיתים אין מנוס מהצבת גבולות נוקשים וברורים – מעין הנהגה של "הכאה" (במובן הסמכותי). זהו השלב שבו בונים את המסגרת הבסיסית. אך ככל שהילד גדל ונשמתו הולכת ומתזככת, ככל שהוא הופך לבר-דעת, הדרך להגיע אל ליבו משתנה. עלינו לשאול את עצמנו בכל עת: האם אני עדיין "מכה" בסלע, כשכבר הגיע הזמן "לדבר" אליו?
פעמים רבות שימוש בכוח, בתקיפות יתר, במקום שבו נדרשת הבנה, הקשבה ודיבור, עלול לחסום את הדרך אל היעד הרוחני. הנהגה שאינה מותאמת לדרגת הנער עלולה למנוע ממנו את הכניסה ל"ארץ ישראל" הפרטית שלו – לפסגות הרוחניות שהוא מסוגל להעפיל אליהן.