יש מרחק שנוצר בבית בלי שאף אחד שם לב מתי הוא התחיל, וגם ביני לבין אמא שלי זה קרה ככה, פעם היינו מדברים על הכל, הייתי חוזר מהישיבה ומשתף אותה במה שעבר עליי, מי פגע בי, מה הצחיק אותי, מה קשה לי, והיא היתה מקשיבה באמת, אבל לאט לאט משהו השתנה, כל שיחה הפכה אצלה לדאגה, כל דבר קטן נהיה שאלה, למה אתה עייף, למה אתה שקט, למה אתה לא יוצא, למה אתה לא לומד כמו פעם, ואני יודע שהיא רק דאגה לי, אבל בפנים הרגשתי שכל הזמן בודקים אותי, כאילו אני פרויקט שצריך לתקן, אז התחלתי להתרחק, לא בכוונה לפגוע אלא פשוט כדי שיהיה לי שקט, הייתי נכנס הביתה וישר סוגר את הדלת של החדר, פחות יושב בסלון, פחות מדבר, והיא מצידה ניסתה עוד יותר להתקרב, מה שרק גרם לי להתרחק עוד, בבית התחיל מתח קבוע, לא צעקות גדולות אלא תחושה כבדה כזאת שאי אפשר להסביר, אמא שלי היתה נפגעת שאני לא משתף ואני הייתי נפגע מזה שהיא לא מבינה כמה אני צריך מרחב, יום אחד זה התפוצץ, היא נכנסה לחדר שלי ושאלה אותי שוב למה אני כל הזמן סגור בתוך עצמי, ובפעם הראשונה עניתי לה בכעס אמיתי, אולי אם כל דבר שאני אומר לא היה הופך ללחץ הייתי מדבר יותר, ברגע שאמרתי את זה כבר התחרטתי, ראיתי איך המילים שלי פגעו בה, היא עמדה מולי בשקט עם עיניים עצובות ואמרה רק משפט אחד, אני כל כך מפחדת לאבד אותך שאני כבר לא יודעת איך להתקרב בלי ללחוץ, המשפט הזה שבר אותי, כי פתאום בפעם הראשונה ראיתי לא אמא חופרת אלא אמא מפוחדת, אמא שאוהבת אותי ולא יודעת איך להגיע אליי, באותו ערב לא פתרנו הכל, עדיין היו רגעים קשים אחר כך, אבל משהו בינינו התרכך, היא התחילה להקשיב יותר בלי למהר לשאול עשר שאלות, ואני התחלתי להבין שלא כל דאגה היא ביקורת, והיום אני מבין שלפעמים בבית אנשים לא באמת מתרחקים כי אין אהבה אלא כי כל אחד כבר עייף מהדרך שבה הם מנסים להגיע אחד לשני.
