בסוף הפרשה, מסכמת התורה את נושא הקרבנות שהביאו הנשיאים לרגל חנוכת המזבח, והיא פותחת במילים: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ", אך בסיכום הדברים, התורה משנה את לשונה וכותבת: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ". רש"י מסביר כי אין סתירה בין הפסוקים, אלא הם משלימים האחד את השני, וכוונת התורה היא להסביר כי תחילה נמשח המזבח, ואחר כך בהמשך אותו היום, התחילו להקריב עליו את הקרבנות… כלומר, הקרבנות הוקרבו ביום הימשח המזבח, אחר שנמשח. הסבר זה מעורר שאלה: אם התורה התכוונה ללמדנו שההקרבה היתה בו ביום לאחר המשיחה – מדוע לא אמרה זאת בשפה פשוטה יותר ובאותו הפסוק? למה הצורך בשני פסוקים שונים בהפרש של כמה פסוקים הנראים כסותרים זה את זה?
ולתשובה, נביא את דבריו של הרבי מגור, בעל ה"אמרי אמת". מבחינת הפשט האמת עם רש"י, אך באמצעות הניסוח הכפול מבקשת התורה לרמוז לנו, שעל אף שאנו עומדים ימים רבים אחרי שנמשח המזבח, עלינו לחוש כאילו היום נמשח! כשישראל באים להקריב קרבנות לה' במזבח, דורות רבים אחר חניכתו, ראוי שיחושו כאילו זה עתה נמשח המזבח!
בטבע שלנו, כאשר פעולה משמחת נעשית לראשונה היא מלווה בהתרגשות ובהתלהבות, אבל ככל שנחזור על הפעולה שוב ושוב ההתלהבות תדעך וההתרגשות תיעלם… לכן, אומרת לנו התורה כי בכל מה שקשור לעבודת ה', מוכרחת להיות שאיפה להתחדשות של התחושות המיוחדות המאפיינות את הפעם הראשונה. הדרך להתחדש כל הזמן כנגד השגרה וההרגל בעשיית המצוות היא בהתקדמות בעבודת ה' ולהתמלא בתובנות חדשות ומעמיקות בנוגע לה' ולמצוותיו. בדרך זו אפשר להגיע למצוות במעמד ״רענן״ ועוצמתי יותר… בדרך כלל פרשת נשֹא נקראת בשבת הסמוכה לשבועות-חג מתן תורה, ונוכל ללמוד מכך על הצורך בהתחדשות. חג השבועות הוא יום של התעלות והתרגשות, יום שבו אנו מקבלות את התורה מחדש. החג נמשך רק יום אחד, אבל בסופו של יום גדול זה, עלינו לשאוף שאת ההתעלות הגדולה של חג מתן תורה נשכיל למשוך גם לשאר ימות השנה ה״רגילים״, ימים של שגרה והרגל, ושהשמחה בתורה תהיה מנת חלקנו בכל יום ויום! זו היא שאיפה גדולה, אבל הרצון שלנו לקיים שאיפה זו, תעורר אותנו לנסות להתחדש ביחסנו לתורה בכל ימות השנה.
שנזכה בעזרת ה', שההתרוממות שלנו ב"זמן מתן תורתנו" תפעם בלבנו גם בימים שלאחריו, ותמשיך ללוותנו גם במשך כל ימות השנה. אכן, לא רק: "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" – אלא גם: "אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ".
שבת שלום!