כשאת מניחה את הראש על הכרית בלילה.. על מה את חושבת? מה עובר במוחך? מכירות את תחושת ההחמצה שמתלווה לסוף יום מפרך? שכמעט כל אמא ממוצעת שמה ראשה המותש על הכר ומתחילה בייסורי מצפון: "איזה אמא אני, למה לא אמרתי לילדים קריאת שמע בכוונה, למה צעקתי עליהם, הם הלכו לישון עצובים בגללי, חבל שלא הכנתי לבעלי לאכול צהריים, יכולתי להשקיע בילדים בפעילות אחה"צ קצת יותר, למה לא ויתרתי לחברה בעבודה.. היה לי קשה גם בלימודים… ובכלל.. מה עשיתי היום… רק מעשים כבעוד יום להעביר את הרגע, שום דבר משמעותי לא קרה".

מי ינחם אמא לאחר מחשבות כאלו? מי יעודד ויטפח על השכם, שכן, דווקא הפעולות ה'לא מושלמות' לטעמך עושות משהו. למי נפנה ונשטח את כל רחשי ליבנו על שעבר אותו יום.. יום רגיל, שגרתי, מורט עצבים משהו, שהילדה השתוללה ושברה את האגרטל האהוב עליי ובדיוק באותו רגע חמתי נכנסה לבית ולא נעים "להתפוצץ" לידה, ומה נגיד ששניה לאחר מכן אמא צריכה לאזור סבלנות וכוחות לעשות שיעורי בית קשים כאילו חוזרת ברגע לשבת מול שולחן של כיתה ה' עם מורה בת 10 .

רוב ככל הימים קשים בהשגת הסבלנות הרצויה, כמעט תמיד יש לך אלף ואחת דברים אחרים לעשות חוץ מ.. אז שתדעי לך אמא ואשה יקרה – עם יד על הלב – הקב"ה מעריך ונוצר כל צעד שלך. כל רגע שאת שם, עם הראש מכוון לכיוון הנכון, הוא אוצר בעיני ה' יתברך.

כל פסיעה בטיפול הילדים והבית, כל הכנת אוכל, החלפת טיטול, כל חיוך לילדים ונקיון הבית, כל כביסה וקיפול, וגזיזת ציפורניים ונעילת נעליים ועוד ועוד ועוד – כל אחת מהפעולות הללו הינה מצווה ענקית בפני עצמה!!! הקב"ה, הוא אבא, אבא מרחם ואוהב, אבא שלא שוכח כל שניה מהי.

אבא שרואה הכל ושומע הכל, שמעריך ויודע מהיכן באת, מה קשה לך יותר, הוא יודע מתי אין לך סבלנות ואת עושה טיפה מעבר. יודע מתי קשה לך ובכל זאת את שם. פשוט שם. יודע מתי חם לך ואת עדיין מתלבשת בצניעות. ומהו הפלא? הוא לא סופר תוצאות. לא מעניין אותו הניצחונות. אלא הדרך.. המאמץ. הרצון הכנה שלנו להגיע למטרה. המעשים שלנו, כל מעשה, גם הקטן שבקטנים משמח את בורא עולם ויקר מפז ונופת צופים בעיניו.

המאמץ של צניעות, שמירת הלשון, תפילה, נקיון הבית, גידול הילדים – כל אלו ועוד תפקידי האשה היקרה שהיא הגנרל של הבית, כל מעשה קטן לכיוון התפקיד שלך הוא ענק בעיניו יתברך, כי את בכיוון. זה לא מובן מאליו. יש הרבה שמחפשות עדיין את הכיוון. עצם זה שאת רוצה את ה', שאת יודעת שכל מעשה שנחשב בעינייך קטן ביומיום בעיני הקב"ה הוא ענק.

ברגע שנפנים את הנקודה הזו החיים שלנו יראו אחרת. חובה לחזור ולשנן, שכל הכנת סלט הוא מצווה וכל שטיפת רצפה היא מצווה – ומה זה מצווה? שמחה בשמיים, הקב"ה מסתכל עלייך ושמח.

עשית מעשה טוב, עשית משהו ענק. תעריכי את עצמך. אל תלכי לישון עם ייסורי מצפון, חלילה, אלא הפוך- תספרי את הדברים הטובים שעשית, תשמחי במה שכן עשית. תודי לה' שנתן לך את הזכות בעוד "יום שגרתי" כי יש הרבה שהיו רוצים שגרה.

וכך, ורק כך, עושים את אותן פעולות יומיומיות אבל באור אחר, בהרגשה הרבה יותר טובה ושמחה. ומה צריך יותר משמחה?.. זה המתכון. בשלי אותו.