מכח שליטת השכל ומהיותו פחות רגשן, מסר הבורא את 'שרביט הפיקוד' לידי האיש, כדי שיוכל להנהיג ולהשיט את הספינה לחוף מבטחים. תפקיד הקברניט מתאים יותר לאיש מאשר לאשה מסיבה פשוטה, האשה רואה מספר עצום של פרטים גדולים וקטנים וקשה לה להכריע ביניהם. לעומת זאת, האיש לא רואה את כל מה שהיא רואה, הוא לוקח את הדברים העיקריים ללא סנטימנטים וללא רגשות מעורבים, וחותך עניינים יותר בקלות.
דוגמא לכך: נתאר לעצמנו שהקפטן בספינה היא אשה, וכעת היא אוחזת בהגה העגול. פתאום היא מבחינה בגל ענק שמתקדם כמו קיר לכיוון הספינה… על פי רוב היא מסוגלת לעזוב את ההגה ולצעוק 'אמאל'ה…' והתוצאות ברורות… לעומת זאת האיש לא כל כך מתרשם ומתרגש מגל ענק, הוא שובר שמאלה, ושוב ימינה והגל מאחוריו… הוא מסתכל אחורנית ואומר לעצמו: קטן עלי הגל הזה…
זאת ועוד, כולנו יודעים שאי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד. זה ברור ששני ראשי ממשלה באותה קדנציה לא יכולים לתפקד. ספינה עם שני קברניטים שכל אחד מושך את ההגה לכיוון שלו, תטבע! לכן מסר הבורא את ההגה של הספינה דווקא לאיש כדי
שיוכל לנווט את הבית על ידי קבלת החלטות נכונות ולהוביל את הספינה באופן הטוב ביותר. כולנו מכירים את ההוראה המפורסמת שאמר
הבורא לאשה: "וְהוּא יִמְשָׁל בךְ" מכאן למדנו שלאיש ניתנה ההנהגה בבית. הרבה אנשים שקוראים פסוק זה מדמיינים את המצב הבא: הוא עם מגפיים ושוט והיא נכנעת לפניו… וודאי שהבנה זו מוטעית לחלוטין ולא לזה התכוון הבורא. נתמקד במילים: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְשוּקתךְ וְהוּא יִמְשָׁל בךְ".
לכאורה יש כאן תופעה לא ברורה, מדוע האשה משתוקקת למי שמושל בה? אם היה כתוב: הוא ימשול בך ואת תימלטי מפניו… היינו מבינים. אבל להשתוקק למי שנותן
פקודות, זה לא מובן. הרי טבע האדם להיות חופשי ובן חורין ולא להיות עֶבֶד. לכן צריך לומר
שההבנה של הפסוק "וְאֶל אִישֵׁךְ תְשוּקתךְ" כלומר, לְמָה אשה משתוקקת? ל – "וְהוּא יִמְשָׁל בךְ" שבעלה ימשול, שיוביל וינהיג את הבית. כל אשה רוצה לראות בבעלה קפטן, אישיות שאפשר לסמוך עליו בהכרעות הקשות בחיים, שהוא יתפוס את הגה הפיקוד, וידע לתת את העצה המתאימה בזמן המתאים.
אשה שואלת את בעלה: מה אתה רוצה לאכול לארוחת צהרים? למעשה, בשאלה זו טמונה בקשה: תן לי סדר יום! אשה אוהבת סדר יום, ולא 'מריחה' של זמן. היא מבקשת את הנהגתך גם בדבר פשוט של תפריט לארוחת צהרים. ישנם הרבה גברים שמתקשים לענות על זה. הוא אומר לה: תכיני מה שקל לך, אל תסתבכי, תכיני מה שאת רוצה… ויוצא מן הבית. אתה חושב שבאמירה 'תכיני מה שקל לך' הקלת עליה? להיפך, סיבכת אותה יותר. היא מגיעה למטבח ומדברת עם עצמה: מה קל לי? מה שהכי קל לי זה פרוסה עם שוקולד… שניצל הוא אכל אתמול, מקרונים זה דבר נדוש, דגים מכינים רק לשבת… בסופו של דבר היא לא הכינה כלום.
הוא חזר הביתה בצהרים, ושאל: נו, מה הכנת לי? מה הכנתי? היא ענתה, מה שקל לי… לבן עם קורנפלקס! ואז הוא הרים את קולו ואמר: אבל אני רעב, מה אני תינוק שאוכל דייסה? סליחה אדוני, כשהיא שאלה אותך מה אתה רוצה, היית צריך לומר לה! אפילו אם הדבר היה לוקח לה זמן רב, דע לך שזה היה מסדר לה את היום והיא היתה נהנית מאד להכין לך את מה שאתה רוצה.
דוגמא נוספת: הם רוצים להחליף ריהוט. היא אומרת לו: בעלי, הספה כבר לא שווה, כל הגומיות למטה נקרעו, האורחים יושבים ונעלמים בתוכה… צריך לקנות ספה חדשה! מיד כשהוא שומע את המילה 'לקנות', 'הַגוּלָה' של הקמצנות עולה לו והוא אומר לה: למה, זה עוד טוב, חבל, לקנות סתם… הוא התיישב על הספה ונעלם גם הוא… הוא הוציא את ראשו ואמר: זה דווקא נוח… והיא אמרה לו: אני הולכת לקנות ספה חדשה, נקודה! היא מבקשת ומתחננת: בוא איתי לאולמי התצוגה של הרהיטים… ובמילים אחרות: תנהיג אותי, תאמר את דעתך שגם היא חשובה. הוא קם והלך אחריה לאולם התצוגה. היא צועדת קדימה כמו גנרל והוא הולך מאחור כמו אפרוח שנרטב בגשם…
הם הגיעו לחנות והיא אמרה לו: אתה רק תצביע על הצבע, אהבתי את זה, ואת זה, וגם את זה, מה אתה אומר?… הוא הסתכל, גמגם, התבלבל, והתחיל להזיע. בעל יקר, לשם מה נבראת אם לא בשביל זה??? תן החלטה, תהיה כריזמאטי. תאמר לה: אני אוהב את זה! נקודה! למה? ככה! זה הכי יפה! מיד היא תזמין את הספה שאהבת. היא רוצה שתחתוך!
